כולנו פליטים

מה היית עושה לו הופקדת על שמירת גבול ישראל-מצרים, ובידיך היתה הסמכות להחליט האם לאפשר לפליטים סודאנים מחבל דרפור למצוא מקלט במדינת ישראל? יוסי עטיה ואיתמר רוז ערכו ניסוי בהשתתפות עוברי אורח בטיילת של בת ים.

פליטים פלסטינים וסוריים שנמלטו מהמלחמה בסוריה מצאו דרך מקורית להגיע לשבדיה כדי לקבל מקלט מדיני: הם בדו מלבם חתונה, התלבשו בהתאם, ויצאו לדרך מתוך הנחה שאף שומר גבולות לא יתעקש לבדוק את מסמכי הכלה.

היוזמה נולדה לאחר שהמשורר הפלסטיני חאלד סולימאן אל-נאסירי, העיתונאי האיטלקי גבריאל דל גראנדה ובמאי הקולנוע האיטלקי אנטוניו אוגוגליארו, פגשו במילאנו חמישה פליטים פלסטינים וסוריים שנמלטו מזוועות המלחמה בסוריה, לאחר שהצליחו לחצות את הים התיכון בסירות רעועות בדרך לאי האיטלקי למפדוזה. השלושה החליטו לעזור לפליטים להשלים את מסעם צפונה, לשבדיה, שום יוכלו לבקש לקבל מקלט מדיני.

הרעיון היה פשוט. החבורה תתחפש למשפחתה של כלה בדרך לחתונה בתקווה שהדבר יסייע להם להגיע ליעדם. הסרט "מהצד של הכלה" עוקב אחרי המסע ההזוי שלהם ממילאנו לשטוקהולם בין ה-14 ל-18 בנובמבר 2013, ומציג סיפור של פעולה אמיצה של אי-ציות אזרחי ושל מציאות שעולה על כל דמיון. יוצריו השיקו קמפיין למימון עלות הפקתו באתר אינדיגוגו, וכך הם הציגו את הרקע ליצירת הסרט.

"איזה שומר גבול יתעקש לבדוק את המסמכים של כלה בדרך לחתונה?"

"הפעם הראשונה בה שאלנו את עצמנו את השאלה הזו היתה באחד מערבי סוף אוקטובר 2013. באותם ימים, אלפי פליטים שנמלטו מהמלחמה בסוריה הגיעו מדי יום למילאנו, לאחר שחצו את הים התיכון בסירות רעועות בדרך לאי האיטלקי למפדוזה, ומשם צפונה. שיכנו כמה מהם בביתנו ושמענו מפיהם עדויות ממקור ראשון על זוועות מלחמה וסירות טרופות. ואז, כעבור מספר ימים, הם היו ממשיכים בדרכם לכיוון צפון אירופה ושבדיה, תוך שהם משלמים סכומי עתק למבריחים מכיוון שלא היו להם מסמכי נסיעה. אבל סיפוריהם המשיכו ללוות אותנו, אז החלטנו לעשות משהו בעניין.

רעיון הכלה – שהיה תחילה לא יותר מבדיחה – התחיל לקרום עור וגידים. יחד עם עבדאללה, מנאר, אללה, מונה, אחמד ותנסים הוא הפך למציאות, כי כשפוגשים אנשים שיש להם את אותם החלומות והתקוות כמוך, אין דרך חזרה.

השכם בבוקר ה-14 בנובמבר 2013 נפגשנו מול התחנה המרכזית של מילאנו. היינו 23 אנשים: איטלקים, פלסטינים וסורים. לחלק מאיתנו היו מסמכי נסיעה חוקיים, ולחלקנו לא. אבל כולם היו לבושים לחתונה.

14 ימים חלפו מאז שהעלינו לראשונה את רעיון הכלה. העובדה שהצלחנו למצוא דמויות, לכתוב מתווה תסריט ולאסוף צוות צילום לסרט בתוך זמן כל כך קצר – וללא כסף – נראית עכשיו מדהימה, אפילו לנו. בפרק זמן זה גם הצלחנו לתכנן את המסע (השכרת רכב, החלטות היכן לבצע עצירות, לארגן מקומות לישון בהם, וכו') ולמצוא מעצבי שיער, עניבות, חולצות, חליפות, ומעל לכל, שמלת כלה, עבור חמש הדמויות שלנו שהגיעו היישר מלמפדוזה.

20,000 פליטים כבר מתו בים התיכון. זה חייב להיפסק. האנשים הללו לא נפלו קורבן לגורל או לסופות, אלא לחוקים. אי ציות אזרחי חייב להתחיל, ולכן הפכנו למשך שבוע למבריחים, וסייענו לחמישה פליטי מלחמה מסוריה להמשיך במסעם בתוך אירופה.

לאחר שהסרט הזה יעלה לאקרנים, יתכן שנעמוד בפני עונש של 15 שנות מאסר בגין סיוע לעבירה של הגירה בלתי חוקית. אנחנו מוכנים ליטול על עצמנו את הסיכון הזה מכיוון שאנחנו מכירים את הזוועות שמתרחשות בסוריה, ולסייע לאנשים להימלט ממרחץ הדמים גורם לנו להרגיש שאנחנו בצד הנכון.

הסיכון שלקחנו על עצמנו הוא מטורף. אבל אנחנו מאמינים שיש קהילה של אנשים באירופה וסביב הים התיכון שמקווים, כמונו, שיבוא יום שבו הים הזה יפסיק לבלוע חייהם את פליטים וישוב להיות ים של שלום, שבו כל אדם חופשי לנסוע לכל מקום ושבו בני אדם אינם נחלקים אותם לחוקיים ובלתי חוקיים".

ח"כ מיכאל בן ארי ופעיל הימין איתמר בן גביר הזמינו על חשבונם 40 מהגרי עבודה אפריקאים לבריכת גורדון בצפון תל אביב. צפו בסרטון.

עוד באותו עניין:
רמת אביב תחילה
"הציונות לא דמוקרטית; חוק השבות גזעני"

כאשר אנשי רשות ההגירה של שבדיה ניסו לגרש מבקש מקלט כורדי בטיסה חזרה לאיראן, נכונה להם הפתעה: שאר נוסעי הטיסה החליטו למנוע מהמטוס להמריא.

חאדר חלאמר, איראני ממוצא כורדי שנמלט מאיראן בשנת 2012 בשל חשש לחייו עקב רדיפה פוליטית, התאחד עם אשתו ושני ילדיו הקטנים בשבדיה, שם הוכר מעמדו כפליט. עם זאת, בניגוד לאשתו וילדיו שזכו למעמד תושבות במדינה הסקנדינבית, בקשתו של חלאמר נדחתה מכיוון שהגיש אותה בזמן שכבר היה בשבדיה, בעוד שחוקי ההגירה במדינה מחייבים להגיש את הבקשה מחוץ לגבולות המדינה.

"יש חוק באיראן שקובע שכל מי שהשתתף במאבק מזוין נגד המשטר האיראני דינו מוות", אמר חלאמר כאשר נשאל מה עלול לקרות לו אם יישלח חזרה לאיראן. "אני נלחמתי כלוחם גרילה נגד המשטר האיראני במשך חמש שנים בצפון עיראק, והייתי חבר במפלגה הדמוקרטית הכורדית (KDP)".  

בעקבות דחיית בקשת המקלט של חלאמר, החליטו רשויות ההגירה כי חלאמר יגורש משבדיה חזר לאיראן. תאריך הגירוש נקבע ל-10 באפריל, ובאותו יום אמור היה חלאמר להעלות לטיסה מעיירה אסטרסונד, עם תחנת ביניים בשטוקהולם, וטהרן כיעד סופי. ביום הגירוש המיועד, הגיע חלאמר לשדה התעופה שהוא מלווה בידידים ובני משפחה שחילקו לנוסעי הטיסה כרוזים עם סיפורו של חלאמר ובקשה לסייע לו.

חלאמר ואחד מילדיו

לאחר שעלה למטוס, אחד מתומכיו של חלאמר קם על רגליו וקרא לשאר הנוסעים למנוע מהמטוס להמריא על ידי כך שיסרבו להיחגר בחגורות בטיחות. הנוסעים נענו לקריאתו, ועקב כך החליט קברניט המטוס שלא להמריא.

לאחר התקרית נלקח חלאמר למתקן מעצר למהגרים, ורשויות ההגירה הודיעו כי בכוונתם לדבוק בתוכנית לגרש אותו משבדיה. בתגובה, פתח חלאמר בשביתת רעב, ותומכיו השיקו מסע ציבורי למען שחרורו ממעצר ואיחודו מחדש עם משפחתו. הקמפיין נשא פרי והביא לעצירת הליכי הגירוש.

בעקבות שורה של מקרים בימים האחרונים שבהם פקחי רשות ההגירה עיכבו ואף עצרו אזרחים אתיופים לאחר שגרסו בטעות כי מדובר בפליטים אפריקאים, מתכוון משרד הפנים להנפיק לאזרחים ממוצא אתיופי סממן מזהה מיוחד כדי למנוע הישנות של מקרי זיהוי מוטעה. כך נודע לכתב לענייני מבקשי מקלט של אתר הכל שקרים.

מקור במשרד הפנים אמר כי טרם הוחלט איך ייראה הסממן המזהה, אולם אחת האפשרויות היא כי יחולק טלאי מיוחד שאותו יוכלו אזרחים אתיופים לענוד על דש הבגד. "אירעו מספר מקרים שבהם פקחים של רשות ההגירה עיכבו אזרחים אתיופים שלא נשאו עמם תעודת זהות או תעודה מזהה אחרת", אמר המקור, שביקש לשמור על עילום שם. "באחד המקרים אף עצרו הפקחים צעיר אתיופי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, והוא נשלח יחד עם מסתננים מאריתריאה וסודן למתקן השהייה החדש חולות".

מקרה של טעות בזיהוי: ״לא קרה כלום, אתה שחור, בדיקה שגרתית.״

שר הפנים גדעון סער מודע לכך שחיוב אתיופים לענוד טלאי מזהה עלולה להיות בעלת הקשר שלילי בשל חיובי היהודים בתקופת השואה לענוד טלאי צהוב על לבושם, ועל כן שוקל פתרונות חלופיים, הוסיף המקור. עם זאת, לדבריו, אם לא יימצא פתרון ישים אחר ואמנם יאומץ השימוש בטלאי, אין משמעות הדבר כי מדובר במדיניות גזענית של משרד הפנים. "תראה, לאחרונה היה רעש גדול סביב הערעור שהגישה המדינה לבית משפט בו פירטה את מספרי האסיר בלבד של מהגרים מאפריקה, במקום את שמותיהם, והיה מי שישר השווה את זה לנאצים. אבל אין מה להשוות, ישראל היא מדינת חוק והכל נעשה כדין", אמר המקור.

"הבית שלנו נמצא קרוב לשפת הים. במהלך הגאות, במיוחד בחורף, המים מגיעים כמעט עד הבית ואנחנו יכולים לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף. התנועה הקצבית של הגלים תמיד מרגיעה אותי. אבל עכשיו הדברים שונים. אנחנו לא שומעים את הגלים יותר, אנחנו נרדמים לקולות הירי במקום. לפעמים, כשהם מפסיקים את הלחימה וקצב הירי נקטע פתאום אנחנו מתעוררים, אנחנו מתעוררים מהשקט…"

מהדהדות את יאפא הוא סיור מודרך קולי, המנחה את המאזינ/ה דרך רחובות שכונת מנשיה, השכונה היפואית שוקקת החיים, שמלבד שרידי שני בניינים אינה קיימת עוד לעיני המתבונן ושוכנת כיום מתחת לאספלט של רחובות תל אביב . הסיור מהדהד את סיפוריהם של תושבי השכונה לשעבר, ומחזיר אותם למקום ממנו יצאו, ערב המתקפה היהודית וכיבוש השכונה ב-1948.

להורדה חינם של פסקול הסיור לנגן mp3 או לסמארטפון –  לחצו כאן  (יש גם בערבית ובאנגלית). כל ההוראות ניתנות בפסקול ואם עקבתן אחרי ההוראות, אינכן אמורות לאבד את דרככן. אך אנו ממליצות להדפיס או להוריד את מפת הסיור - לחצו כאן להורדה. 

לכו לנקודת ההתחלה בגינה הקטנה שממול רחוב קלישר 9, על צומת הרחובות קלישר והטבור ושבו באחד הספסלים. התחילו את ההשמעה של הפסקול. ניתן לחוות את הסיור בכל יום ובכל שעה. על מנת לחוות איכות סאונד גבוהה אנו ממליצות לבחור זמן לסיור שאינו בשעות העומס. אנא שימו לב כי לאחר שעה 23:00 חלק מאזורי הסיור אינם מוארים יותר. משך הסיור כ-50 דקות והוא מסתיים בטיילת חומת הים ליד מוזיאון האצ"ל.

מסגד חסן בק במלוא הדרו. מנשייה, 1916.

הנרטיב של הסיור, החושף בפני המאזינים את סיפורה של השכונה, הריסתה והפיכתה לחלק מתל אביב של ימינו. הסיור מתחיל ברחוב קלישר ומסתיים במוזיאון האצ"ל בגן צ'רלס קלור, מול הים. בדרך פוגשים המאזינים דמויות שונות, המספרות את סיפורן האישי וחולקות עם המסייר/ת את נקודת מבטן על השכונה.

הסיפורים, המובאים בקולותיהם של 19 שחקנים ושחקניות מקצועיים ולא מקצועיים, מבוססים על ראיונות עם פליטים פלסטיניים ממנשיה, אשר כיום מפוזרים בעזה, ירדן, הגדה המערבית, ישראל ועוד, ועל חומרי ארכיון העוסקים בהיסטוריה של השכונה.

שכונות מנשיה ואירשיד מכיוון יפו. צילום משנות ה-30.

הדמויות מלוות את המאזין בדרכו, מסמנות ומתארות אתרים ספציפיים שאינם קיימים עוד כחלק מהמרקם הפיזי של השכונה, וכך נבנית השכונה מחדש לאוזני המסיירים. שכבות של צלילים וסיפורים, יחד עם קטעי מוסיקה שנכתבו במיוחד על ידי מוסיקאים ואמני סאונד מהשורה הראשונה, נארגים למסע בין העבר וההווה של האזור.

מהדהדות את יאפא חושף את ההעדר של מנשיה בהווה, ומשחזר את החיים שנהרסו והשתנו באופן בלתי הפיך בזמן אירועי המלחמה ב-1947/1948 ובעקבות תהליכים עכשוויים של עקירה ונישול של הקהילה הפלסטינית ביפו כיום. כהתערבות אמנותית ופוליטית במרחב הציבורי, מהדהדות את יאפא מבקש לשבש את המיתולוגיות ההגמוניות שהמרחב הזה מבטא ומשמר, ולהעלות מודעות להיסטוריה אלטרנטיבית של ההתפתחות המשולבת של המרחב של יפו ותל אביב של ימינו.

יוצרת: מרים שיקלר מוזיקה מקורית: מאירה אשר / ערן זקס / פינקלברט /  Boney FM סאונד: בניה רכס

שכונת מנשיה מצולמת מצריח מסגד חסן בק בשנות ה-40.

עורך דין ברק כהן הגיע לחגיגות אוהדי מכבי תל אביב בכיכר רבין בעקבות זכיית קבוצת הכדורסל באליפות היורוליג, והניף שלט בו נכתב "הכושים של מכבי לכלא המסתננים" במחאה על כליאתם וגירושם של פליטים שהגיעו לישראל מאפריקה.

עמיר שיבי

בישראל חיים כיום כ-700 פליטים דנים, מהם 400 ילדים שאינם יכולים לחזור לארצם עקב סכנה ממשית לחייהם.

הקדמה קצרה (תודות למצפן): מאמר זה פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-25.12.1953, ופעם נוספת בתאריך 18.2.1983, במלאת 27 שנים למותו של עזריאל קרליבך, שלושה ימים לאחר שאמיל גרינצווייג נרצח בהפגנת "שלום עכשיו" בירושלים. חברי הארגון הסוציאליסטי בישראל – "מצפן" הדפיסו והפיצו אותו ככרוז באותו חודש. קרליבך אמנם מאמץ בלי הסתייגות את המיתוס הציוני על מלחמת 1948 ועל "בריחת הערבים", אבל הוא גם מראה בבירור שהכיבוש של 1967 אינו שורש הסכסוך הציוני-פלסטיני. הערה נוספת: יושם לב כי קרליבך, שמונה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לא נרתע מהשוואה בין מעשי הגזל הציוניים למעשי הגזל הנאציים. כותרת מאמרו לקוחה משם ספרו של אלן פאטון הדרום אפריקאי, "זעקי ארץ אהובה", שיצא לאור זמן קצר לפני כן. אגב, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הוקם אף הוא בשנת 1948…

זעקי ארץ אהובה

בואי בתי הקטנטונת, ונעלה הגלילה. עניין דחוף לי אלייך שם.

עוד לא מלאו לך עשר שנים, ואת לא תביני דבר. ובכל זאת את חייבת לראות ולהסתכל.

ואף אם תגדלי, ובת עשרים ושלושים תהיי – עדיין הדברים לא יהיו נהירים לך, ואולי אף יישכחו כליל מלבך.

אבל יבוא יום ויזכירו לך את כל אשר תראי ואז הדברים האלה יגעו בך ויפגעו בך מאוד.

ובאותו יום – ואני לא אראנו -  תשאליני בכאב ובזעם: אבא, אתה? אתה עשית זאת?

• • •

את ההרים אני רוצה להראות לך בתי. הרי הגליל העליון והתחתון. סביבות נצרת, ציפורי וברעם. אדמות נרחבות, מהן פוריות ומהן שוממות, במעלה ובמורד, מיליוני דונמים.

לערבים היתה שייכת הארץ הזאת בימים שאת אינך זוכרת אותם. להם היו הכפרים ולהם היו השדות. היום שוב איך רואה הרבה מזה – רק ישובים עבריים פורחים קמו תחתם, כן ירבו. כי נעשה לנו נס גדול ויום אחד קמו הערבים האלה וברחו מפנינו, ואנחנו את אדמותיהם לקחנו והפרחנו. ובעליהן הקודמים עברו וישבו בארצות אחרות.

רק זעיר פה זעיר שם עוד תראי כפריהם של ערבים. הם של המעטים, אשר נשארו בתוכנו. אין יודע למה אלה לא ברחו. אפשר מפני שלא הספיקו. אפשר מפני שקיוו ששדותיהם שלהם לא ייכללו במדינה היהודית. אפשר מפני שקיוו, כי גם אם ייכללו, לא יאונה להם כל רע, כי כך הבטיחו היהודים קבל עולם. על כל פנים, היו לאזרחים במדינה, ונשארו.

והיכן שדותיהם? – את שואלת. אלה, בתי, לא נשארו.

מה קרה לשדות? פשוט: לקחנו אותם.

איך אפשר? – איך יכולים לקחת את האדמה השייכת לאדם אחר הנמצא בתוכנו והוא יושב עליה ומעבד אותה?

אה, בתי, בזה אין קושי טכני. לכך דרושה רק עוצמה. אם רק כוח השלטון בידך, אז אתה מכריז, למשל, כי השדות הללו הם "אזור סגור". ואתה אוסר על כל אדם לגשת לשם בלי רשיון. ואתה נותן את הרשיונות רק למקורביך, אנשי הקיבוצים הסמוכים, שלטשו עיניהם לאדמה הזאת. ואינך נותן רשיון לערבים, אשר להם האדמה שייכת. כל כך פשוט הדבר…

כלום אין חוק? כלום אין שופטים בישראל?

כן, נכון. זה היה מכשול טכני קטן. ערבים באו לבתי המשפט שלנו ותבעו שהגנבים יחזירו להם את אדמתם. ואכן השופטים פסקו, שהערבים הם הבעלים החוקיים שעיבדו את השדות הללו מדורי דורות, שגם לדעת אנשי הביטחון אין כל סיבה למנוע בעדם שימשיכו לחרוש ולקצור כאן, שלא היתה ואין כל זכות לקיבוצים הסמוכים לקחת לעצמם את האדמות הללו, שלא קנו ולא שילמו ולא פיצו, והכל רכושם של הערבים וצריך להחזיר להם.

נו, ובכן – אם השופטים פסקו – הרי המדינה תשמור את החוק!

• • •

לא, בתי. זה לא כך. אם החוק הוא נגד הגנב, והגנב חזק למדי, כי אז – הוא עושה חוק שיהיה בעדו.

כיצד?

מתכנסים בכנסת כל אלה שיש להם חלק בגזילה. ומי אין לו? לקחו את 300 אלף הדונמים האלה משרדי הממשלה ומפא"י ומפ"ם והדתיים – כולם. והם אומרים: אנחנו כבר התרגלנו לקרקעות הלו, הן מוצאות חן בעינינו. ואיננו רוצים שהשופטים יפריעו לנו להחזיק בהן. בואו נעשה חוק, שאי אפשר עוד להוציא את האדמות מידינו.

איך?! איך אפשר לכתוב חוק נגד חוק?

את עוד צעירה מאוד, בתי, וכשתגדלי תדעי כמה קל הדבר. כתבו, פשוט, שבעניין האדמות הללו, אין חוק. כתבו שבעניין הזה אין דין ואין דיין. כתבו, שבעלי האדמות הללו אסור להם לפנות לשופטים.

טוב – אבל… אבל מה זה יעזור? הרי באיזה מקום שהוא רשום, שהערבים הם הבעלים, הרי יש ספרי אחוזה…

ובכן, כתוב בספרי האחוזה – אז מה יש? כתבו בחוק, שצריך למחוק מה שכתוב בספרי האחוזה. צריך למחוק את שם הבעל הערבי, ולרשום תחתיו שם יהודי.

בלי שום דבר? סתם ככה?

לא כי – אלא עם הדבר הזה אשר אני רוצה להראות לך עתה.

• • •

הרי החוק-נגד-לא-תגנוב זה נתקבל כבר לפני שלושת-רבעי שנה – אך עכשיו, בימים אלה, מתחילים להגשים אותו. עתה הקימו את משרדי הגזילה הרשמיים, וכאן – - -

לא, בתי, התיישבתי בדעתי. לא נלך לשם. לא אראה לך. לא אוכל. אפשר ואת לא תראי שם כל דבר. רק פקיד מסכן אחד, המקבל משכורת זעומה, ושולחן רעוע, וכמה ניירות, ותו לא. שום מחזה קורע לב. את, אולי – עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"… סלחי לי, בתי, עיניים כאלו לי – והן מסתחררות. והן אינן רוצות לראות את מדינת היהודים באור הזה, בכל מאודן אינן רוצות. הן מתגוננות בכל כוחן, בכאב צורב, בפני המחזה הזה, בפני ההשוואות הללו… והן מאמינות, באמונת-אומן עמוקה, כי לא זאת היא ישראל, ולא כאלה הם היהודים, וכי רק רוח שטות חולפת נכנסה בהם בכמה תאבי-בצע ושיכורי-עוצמה, והם מפללות שייסלח להם למנהיגים הללו, כי אין ליבם יודע את אשר ידיהם עושות, כי צעירים מאוד בחוכמת המלוכה הם, ובחפזם אינם רואים את פרי מעלליהם… והן בטוחות, בעיניים הללו, כי המראה הזה יתנדף כענן… כחלום בלהות…

אבל ברגע הזה?

ברגע הזה ולפי שעה -  זאת היא מציאות.

• • •

ברגע זה הפרוצדורה ב"רשות מוסמכת" שכזאת היא פשוטה למדי, וכפולה.

הצד האחד שבה – הוא פעיל מאוד. הצד האחד הוא זה – הרוצה להפוך את הגזילה אשר גזל למעשה חוקי. לשם כך צריך הגוזל רק להביא תעודה של השר, המעידה על שלושה דברים – לפי נוסח ה"חוק". ראשית – שהאדמה נלקחה אי-פעם בתוך ארבע השנים הראשונות של קיום מדינת ישראל, בין 1948 לבין 1952, באיזה תירוץ שהוא, מטעמי ביטחון או התיישבות, או "פיתוח". שנית – שהבעלים האמיתיים, הערביים, לא הורשו לשוב לאדמתם זו גם באפריל 1952. ושלישית – שיהודי רוצה להמשיך ולהחזיק באדמה. אז, כי אז האדמה מועברת לרשות הפיתוח, והיא נעשית קניין רשות הפיתוח "נקי מכל שיעבוד ומייד" ותירשם בספרי האחוזה על שמה. והמעוניינים היהודיים פעילים עכשיו מאוד בהכנת התעודה הזאת. זה החלק האחד של הפרוצדורה.

והחלק השני?

הוא הערבי. הוא הבעל הקודם של האדמה, שלא ניתן לו לגשת אליה מאז הוכרז בארץ הזאת קץ הקולוניאליזם וקץ חוקי הקרקע הגזעניים וקץ ההפליות וראשית זכויות האדם וקדושת הדמוקרטיה. הוא, הבעל הערבי הקודם של האדמה, שצריך אף הוא לסמוך ידיו על זה, שאדמתו נלקחת ממנו כדת-וכדין. והערבים, כמובן, אינם פעילים כל-כך בסיוע לרשות המוסמכת, והם אינם מופיעים במשרדים בהמוניהם, בלהיטות, כדי "לסדר את העניינים".

אם כך, אם הערבים אינם משתפים פעולה, ואם הם אינם חותמים – הרי כל העיסקה בטלה ומבוטלת?

לא. החוק אינו נאיווי עד כדי כך, שהוא מביא את הערבים בכלל החשבון. החוק מעביר את האדמה מידי הערבי מבלי שהערבי מעביר אותה. החוק אפילו נותן פיצויים לערבי, בלי שהוא – מקבל אותם…

אתה עושה צחוק, אבא. איך זה אפשרי?

זה אינו צחוק – בלתי אם צחוק מר – וזה אפשרי מאוד. זה אפשרי קודם-כל על-ידי-כך שהערבי הוא שצריך לבוא ולהוכיח את בעלותו על הקרקע. לא היהודי שלקח צריך להוכיח, אלא הערבי שמנו נלקח. מעין "המוציא מחברו עליו הראיה" – הפוך. וידוע, מה קשה להוכיח בעלות בארץ הזאת בכלל, ולערבי בפרט, למשפחה ערבית שפוזרה ופוצלה על-ידי המלחמה בפרט שבפרט.

אך גם אם יכיח – לא יעזור לו. כי הרי אין הוא יכול לפנות אל בית-המשפט שידון באמיתות הוכחותיו. אין בית-משפט לעניין זה – אלא – הפקיד שצריך לתת או לא לתת פיצויים הוא הוא הקובע: שוכנעתי שאתה הבעל ועלי לשלם לך, והוא הפוסק: אינני משוכנע ואינני משלם. בידי הנתבע לקבוע את עצם הזכות לתביעה!

אולם אפילו הפקיד מודה שערבי זה וזה היה פעם הבעל של האדמה – עדיין אין הערבי יכול לדרוש את דרישתו שלו. החוק קובע, שגם אם ידרוש כסף – אי-אפשר לתת לו מה שאדמתו שווה. אלא מותר לתת לו רק מה שהאדמה היתה שווה לפני… שלוש שנים, באחד בינואר 1950. כאילו אין ולא היתה ולא תהיה אינפלציה. כאילו שר האוצר או שר הפיתוח או מישהו במדינה היה מסכים לקבל היום את המשכורת שקיבל לפני שלוש שנים. וכאילו הפלאח, אשר נותנים לו היום עשרים לירה לדונם, כפי שהיה שווה לפני שלוש שנים, יוכל לקנות לעצמו עכשיו בכסף הזה אפילו חלק שלישי של דונם או חלק רביעי וחמישי…

אז לא יקח את הכסף, וחלאס?

חכי, בתי, אנחנו עם חכם ונבון. אנחנו דאגנו גם לזה.

אם לא יקח את הכסף – זה לא יעזור לו. אז… מפקידים את הכסף בבית המשפט (לצורך כזה אנו פונים אל מוסדות הצדק!) ויהא מונח שם. ואם הערבי לוקח או לאו – שוב אין זה מענייננו. אף אם לא יקח – ניחא. על-כל-פנים אין זה משנה, שאדמתו עברה "כחוק" לידיים שלנו…

אך למה – את שואלת – למה ולשם מה לו בכלל כסף? הוא עובד אדמה והוא רוצה אדמה!

נכון, גם לזה דאג החוק. במקרים מיוחדים במינם מכיר החוק, שלעובד אדמה מגיעה אדמה. אם האדמה שנלקחה ממנו: אל"ף – שימשה לחקלאות, בי"ת – היתה מקור פרנסתו העיקרי וגימ"ל – אין לו קרקע אחרת כדי מחייתו – קיים מקרה כזה. כלומר הוא צריך להוכיח או לשכנע, שאין לו כלל ממה לחיות. שזה שש שנים הוא מת מרעב או היה צריך למות ברעב, ואז – - -

אז, אחד הקיבוצים היהודיים הלוקחים עשרות אלפי דונם יחזירו לו לפחות את חלקת אדמתו הקטנה כדי מחייתו?

לא, אז רק חייבים להציע לו אדמה אחרת. ואף היא לאו דווקא כבעלות אלא גם בחכירה! ואף לא כערך כל מה שנלקח ממנו, אלא מספיק גם "חלק". ולא צריך לתת מה שהוא רוצה, אלא רק – להציע.

אבל אם מציעים לו, והוא אין לו מחיה אחרת, ודאי יקח, לא כן?

• • •

אכן זה הוא, בתי, מה שרציתי להראות לך בגליל, על ההרים עליהם התהלכו נביאי הצדק הישראלי, על וף הים אשר בו נולדה תורת האהבה הצבועה, שלעגנו לה ודחינוה בבוז, אנו – עם קדושים. זה מה שרציתי להראות לך.

כן, אי-פה אי-שם יש ערבים שאינם יכולים עוד להחזיק מעמד. שדותיהם נלקחו מהם לפני שנים רבות, הם נתדלדלו והצטופפו בחלקות צרות – ועתה, אם ישתפו פעולה בהגשמת חוק זה, של "רכישת" מקרקעים, אפשר ויקבלו בכל זאת, הרחק ממקום מגוריהם, משהו מן המשהו, ויש מהם הבאים ושואלים מה יוכלו לקבל.

והנהעתה מציעים להם – אדמות שאינם יכולים לקחתן. מציעים להם את הערמון בתוך האש. מציעים להם אדמות של – ערבים אחרים, של אחיהם אשר ברחו מעבר לגבול.

והעבים אומרים, כמובן: אדמה זו? – הרי זו אינה שלכם, איך אתם מציעים אותה לנו? הרי זו של אחינו הערביים, ואתם תחפצו, שלמען יהא הגזל אשר גזלתם מאיתנו חוקי, נלך ונגזול אנחנו משל אחינו? – ומה נאמר לבני משפחותיהם שנשארו בתוכנו? – אם רק ישמעו על כך, הרי יתנקמו בנו! – ומה נעשה אם ישובו? האם אנחנו נכשיר את נישול בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו וזה ייקרא הפיצוי שאתם מפצים אותנו?

והערבים מסרבים לקבל אדמות כאלו. אך לנו ולחוק שלנו זה לא איכפת, אנו חייבים רק להציע. אם הם אינם לוקחים, המה האשמים ואנחנו רוחצים בנקיון כפינו…

אנחנו איפשרנו להם לקחת פיצוי מלא בעד מה שלקחנו מהם. אנחנו צדיקים גמורים…

• • •

ואולי בכל-זאת לא נעלה הגלילה, בתי?

כי מפחד אנוכי במקצת. מפחד אני לעבור בכבישים ולהיתקל בהם, כשהם מחמרים אחרי עדריהם הצנומים ובבוא המכונית שלנו, הם מרימים עיניהם לקרתנו ומתוכן בוקעת השנאה היוקדת… מפחד אני להביט בעיניהם, כי מתבייש אנוכי. הם, אבק-אדם זה, האנשים היחידים בעולם שאיני יכול להביט ישר לתוך עיניהם. איני מתבייש להילחם בהם בקרב, איני מתבייש להיות אויב להם, או מתגונן מפניהם; איני מתבייש להיות יריב או נרדף או שנורר, או כל דבר… אבל גנב – גנב בלילה איני רוצה להיות.

לא לעורי אני מפחד, לנו הכוח. המכונית שלנו תדהר על פניהם בגאווה – הם יסורו הצידה, בהכנעה. הכל יעבור כשורה. המה המעט. המבצע יצליח, והכל יירשם בספרי הנכסים כחוק על שמנו…

אבל – זה אינו סוף המעשה, זה ראשיתו. הסכסוך הגדול עימהם לא נגמר בכך, הוא רק התחיל. והתסיסה רק מתחילה. ואני חרד לך מאוד, בתי, כי אני ושש, שאם תגדלי – את היא אשר תשלמי על כל אלה. איני יודע מתי, איני יודע במה. אפשר, הלוואי, בכסף בלבד. ואפשר, חלילה, בדמים, בצאתך את למערכה, בצאת בנך – אפשר במוקדם, אפשר במאוחר. קשה לנחש. המזרח הזה רדום ומתעורר לאטו ובמפתיע. אבל פעם בצורה זו או אחרת, זה מוכרח להתנקם. יש שילומים בעולם, יש עמים, הנאלצים לבוא ים אחד, כבדי עוון ומוכתמי-ידיים ולהודות ולשלם… יש שרים, הנאלצים לחתום חוזים חגיגיים: אשמנו וחטאנו וזו כפרתנו… אנחנו, על-כל-פנים, מאמינים בכך, אנחנו העם שהוליד תחת השמים האלה את הרעיון, כי גורלה של מדינה אינו אלא ראי צדקתה, כי לפי צדק ומשפט שבתוכה היא פורחת והיא נחרבת…

ואנחנו יודעים, כי זה המבחן: היחס אל המיעוט החלש בחולשתו. מבשרנו חזינו, משך אלפים שנה, בזה סימן בגרותה או רקבונה של מדינה: אם היא משתמשת בכוח שלטונה, כדי לגזול את כבשת הרש הזר, הגר.

אם ניתבע על כס-ההיסטוריה על יחסנו אל ארצות ערב השכנות – יהיה לנו מה להשיב. ואם על יחסנו למסתננים ועל אמצעי ביטחון, ויהא גם מופרזים, ועל מימשל צבאי ועל הגבלות תנועה – תהיה תשובה כלשהי בפינו. נוכל לעמוד קבל עולם בראש זקוף.

אך אם נישאל: כלום במדינה הגדולה הזאת על כל ערבותיה ועל מעט חלקיה היהודיים שבתוכה, צריכים הייתם לעשות פלסתר את כל שבועותיכם בפני עצמכם ובפני ועדות העמים, צריכים הייתם לבגוד בכל נבואות נביאיכם ובכל הלכות תלמידיכם ובכל תורות אחרוניכם חוזי הבראת העם בשובו את האדמה, צריכים הייתם לחלל כבוד כל משפט וחוק – כדי לחטוף כמה רבבות דונם מידי קומץ כפרים ערביים עלובים?…

כאשר נישאל זאת – לא נוכל להרים ראש.

• • •

בואי, בתי, אל אחד המשקים על האדמה הגזולה ההיא. בואי אל בית התרבות על-שם ראשוני החלוצים שלנו, שבאו אל העם הזה בדגל אחוות-העמים. עם ערב ירצו שם על נושא שהוא פופולרי הרבה יותר מזה שבחר לו אבא היום. יספרו שם על מחזהו של סופר נועז, שהרים את קולו בארצו נגד דיכוי השחורים בידי הלבנים – אף כי הוא עצמו מגזע הלבנים. וידברו שם גבוהה-גבוהה נגד העליונות הגזעית ונגד גוזלי אדמות הילידים באפריקה הרחוקה…

ואז הסירי אוזנייך מן הדיבורים הרמים, והטי אותן אל אדמת הארץ האהובה, אשר עליה דיבורים אלה נישאים.

והאזיני – ושמעת: אף ארצנו זו האהובה, זועקת.

וקמת וגדלת – ותיקנת את העוול – והשתקת את זעקתה.