העיתון "ניו יורק טיימס" פירסם ב-17 באוגוסט מאמר על התקוממות תושבי העיר פרגוסון בארה"ב תחת הכותרת "היעדר מנהיגות ופער בין-דורי פוגעים במחאה". כמו תמיד, העיתון העדיף כברירת מחדל דיווח יבשושי במקום להציג עמדה ברורה שעלולה להבריח כמה מהקוראים הקבועים של העיתון. עם זאת, לא צריך לקרוא בין השורות במאמר כדי לשים לב לכך שהתנגדות למנהיגות רשמית היא מגמה שמתחזקת לא רק בפרגוסון, אלא בעולם כולו.
"האם יש לנו מנהיג? לא", אמר לעיתון דבון קרוסו, אחד המפגינים בפרגוסון, והצביע לעבר המקום שבו שוטר ירה למוות בצעיר שחור לא חמוש בשם מייק בראון, והצית בכך את גל ההפגנות בעיר. "אתה רוצה לדעת מי המנהיג שלנו? המנהיג שלנו הוא מייק בראון".
טוב שיש נוכחות פעילה בשטח של אנרכיסטים ואנטי-סמכותניים שדוחים את המנהיגות והפוליטיקה של הסטטוס קוו. במדינות כמו יוון, התנגדות מהפכנית נטולת מנהיגים עודדה אנשים רבים לפתח דרכי פעולה וחיים שבהן אין צורך בפוליטיקאים או מנהיגי מחאה. התפיסה המתנגדת למנהיגים קונה לה אחיזה, והאנשים שיוצאים לרחובות, בין אם מטעמים פוליטיים ובין אם במהלך התקוממות, רואים את עצמם כפעילים שווים ולא כתומכים של מנהיג. הם נעזרים זה בזה כשהם רוצים להתארגן, להשיב מלחמה או לצבור ידע. בעבר ניתן היה לשלוט בהתקוממות באמצעות הטלוויזיה, העיתונים והערוצים הרשמיים, אולם כעת כל משתתפי ההתנגדות מובילים אותה, ואף אחד מהפוליטיקאים, המנהיגים הקהילתיים, נציגי המפלגה הדמוקרטית וגורמי אופוזיציה מקובלים אחרים לא הצליח לנתב את הזעם לכיוון הבטוח של דרישות חסרות תועלת.
רבות כבר נכתב על כך שתקשורת המונים מבוזרת יוצרת צורות חדשות של התארגנות חברתית, כלכלית ופוליטית. המאמר בניו יורק טיימס שאל האם קיים פער בין-דורי. ובכן, כמובן שקיים פער בין-דורי אם כי לא מהסוג שהעיתון מניח. מפגינים ברחבי תבל לא עסוקים בחיפוש אחרי "מנהיגים שייצגו את הדור שלהם", והאנשים המתנגדים בפועל בשטח בוודאי שלא מחפשים מישהו שייצג אותם. לא מדובר כאן בחוסר ארגון. יש כאן שינוי משמעותי. אין צורך במנהיגים בעידן של תקשורת מיידית בין אנשים. אין צורך בפשרות כאשר הצורך במהפכה ברור וכולם מכירים בו. כל מי שינסה לשלוט במצב רק יוכיח עד כמה הוא הפך לחסר השפעה.
יש הרבה מן המשותף בין מה שמתרחש בפרגוסון לבין התקוממויות אחרות בעולם. קווי דמיון כמו התאגדות חופשית, התנגדות לעמדות מתונות, ומעל לכל, חוסר אמון בייצוג רשמי. לא מדובר כאן ב"בלבול פוליטי" כפי שהדינוזאורים בניו יורק טיימס חושבים, אלא בלכידות פוליטית. לכידות פוליטית שמעודכנת לגבי כל הקולות שנשמעים בשטח. קולות שנהנים מאוזן כרויה אצל אנשים שמשיבים מלחמה בכל רחבי העולם. הם אינם זקוקים עוד לקולות מכובדים שכל מטרתם להרגיע את הזעם. כמה מבין האנשים בפארק גזי באיסטנבול, בשכונת אקסרכיה באתונה, בפלסטין, במצרים, במדריד ובפרגוסון, נאבקים לדעתך רק בשביל שלשלאות ארוכות יותר? בודדים. כלוב גדול יותר חדל להיות פשרה פוליטית שלמענה שווה להיאבק. התקשורת בינינו היא כעת ישירה והכוונה היא לחסל את הכלוב כליל ולרסק את השלשלאות למיליון חתיכות.
The post כלובים גדולים יותר ושלשלאות ארוכות יותר appeared first on הכל שקרים.