האח הגדול רואה הכל – גם באינטרנט. מהדורה של חדשות ראפ מבית היוצר של Juice Media, עם הופעת אורח של ג'ורג' אורוול. 

לצפייה במהדורות נוספות של חדשות ראפ

The post חדשות ראפ: האח הגדול רואה הכל appeared first on הכל שקרים.

ב-29 במאי 2014 נכנסה האמנית הלוקסמבורגית דבורה דה רוברטיס לחדר מספר 20 במוזיאון ד'אורסה בפריז, והתיישבה מתחת לציור "מקורו של העולם", יצירתו המפורסמת של הצייר הצרפתי גוסטב קורבה המציגה אישה עירומה פשוקת רגליים. ואז, פישקה רוברטיס את רגליה וחשפה את הפות שלה מול מבקרי המוזיאון ההמומים.

שומרת המוזיאון מיהרה להזעיק את המשטרה בזמן שקהל קטן של מבקרי המוזיאון וידידיה של האמנית מוחא לה כפיים. דה רוברטיס נעצרה בגין התערטלות בפומבי, אולם שוחררה כעבור זמן קצר ולא יוגשו נגד אישומים.

"מקורו של העולם" של גוסטב קורבה

האמנית הסבירה כי המיצג שלה, לו העניקה את השם "מראה של המקור", היה יותר מסתם מעשה אקסהיביציוניסטי, ומטרתו היתה ליצור תמונה חדשה שמתכתבת עם הציור המקורי. "אם מתעלמים מההקשר, ניתן להסיק שהמופע הזה הוא מעשה אקסהיביציוניסטי, אבל מה שעשיתי לא היה מעשה אימפולסיבי", אמרה דה רוברטיס.   

"יש פער בהיסטוריה של האמנות, נקודת מבט חסרה של המבט שמחזיר האובייקט. בציור הריאליסטי שלו, הצייר מציג רגליים פתוחות אבל הנרתיק נותר סגור. הוא לא חושף את החור, כלומר, את העין. אני לא מציגה את הנרתיק שלי, אלא חושפת את מה שלא ניתן לראות בציור, את העין של הווגינה, את החור השחור, עין נסתרת זו, תהום הזו, מעבר לבשר, מתחברת לנצח, למקורו של המקור".  

סרטון של המיצג שצולם על ידי אחת מחברותיה של דה רוברטיס הועלה לאתר יו-טיוב, אולם הוסר כעבור זמן בשל הפרת תנאי והנחיות האתר.

בה בעת, כמה מעמיתיה האמנים של דה רוברטיס כבר החלו לאייר את מיצג "המראה של המקור", ולתת את פרשנותם לתמונה החדשה שיצרה האמנית.

The post "מקורו של העולם" – הגירסה האמיתית appeared first on הכל שקרים.

ראש ממשלה נתניהו והשב"כ מכינים את הקרקע להזנה בכפייה של האסירים הפלסטינים השובתים רעב. למה מה שאסור לעשות לאווזים ולפעילות זכויות נשים שובתות רעב, מותר לעשות לפלסטינים?

קריקטורה של המאייר מוחמד סבאענה על שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים

The post הזנה בכפייה: מה ההבדל? appeared first on הכל שקרים.

ממשלת ספרד אישרה הצעת חוק שתאפשר הענקת אזרחות ליהודים שהם נצר ליהודים שגורשו מחצי האי האיברי לפני מאות שנים, כאשר השלטון הנוצרי אילץ אותם לבחור בין התנצרות לבין הגליה.

ועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת ספרד אישרה את הצעת החוק הממשלתית שתובא בשבועות הקרובים לאישור הפרלמנט הספרדי – השלב האחרון בדרך לאישורו וכניסתו לתוקף.

הנוסח הסופי של הצעת החוק, כפי שאושר על ידי ועדת השרים, קובע כי צאצאי הגירוש לא יידרשו לוותר על אזרחותם כדי לקבל אזרחות ספרדית. כמו כן נקבע כי האפשרות להגיש בקשה לאזרחות תהיה תקפה במשך שנתיים לאחר מועד אישורו של החוק על ידי הפרלמנט הספרדי, אך הממשלה תוכל במידת הצורך להאריך את תקופת ההרשמה משנתיים לשלוש שנים.

לפי איגוד הקהילות היהודיות של ספרד, אלפי יהודים ספרדים ברחבי העולם יוכלו ליהנות מאפשרות האזרוח החדשה, במיוחד כאלה החיים באמריקה הלטינית ובטורקיה, אליה נדדו רבים מכ-150 אלף מגורשי ספרד בעקבות צו הגירוש שהוציאו המלך פרננדו הראשון והמלכה איזבלה השנייה בשנת 1492. צו הגירוש בוטל באופן רשמי על ידי ספרד רק בשנת 1968.

The post צאצאים של מגורשי ספרד? יש לכם הזדמנות לעוף מישראל appeared first on הכל שקרים.

מחקר חדש שערכו מדענים הוכיח את מה שכל ישראלי שמתגורר בעיר ללא מזגן כבר יודע מזמן: מזגנים אמנם מקררים את האוויר בבית פנימה, אבל הם גורמים להתחממות האוויר בחוץ.

מדענים מאוניברסיטת אריזונה סטייט בארה"ב מצאו כי מזגנים בעיר המדברית פניקס גורמים לעלייה של יותר ממעלה בטמפרטורות בעיר בשעות הלילה, בשל האוויר החם שהמנועים שלהם פולטים.    

יתר על כן, שימוש מוגבר במזגנים גורם למעגל קסמים של התחממות הטמפרטורות בחוץ שמגביר מצדו את השימוש במזגנים. מכיוון שהטמפרטורות במרכזים עירוניים רבים מתחממות על רקע שינויים אקלימיים, תושבי הערים מתקינים מזגנים בקצב מוגבר – ומגדילים בכך את כמות החום שנפלטת ממערכות מיזוג משרדיות וביתיות היישר לתוך האוויר של העיר. עקב כך, הופכת העיר לחמה אף יותר, וכתוצאה בכך גובר עוד הביקוש למזגנים.

אם לא די בכך, ערי מטרופולין שבהן מתגוררים מיליוני בני אדם סובלות גם כך מטמפרטורות גבוהות בעד חמש מעלות ביחס לסביבתן, בין השאר בשל עומסי תחבורה כבדים, תאורת רחוב ובית, פעילות בנייה וכיסוי הקרקע באספלט ובטון.

The post מדענים חשפו כי מזגנים למעשה מחממים את האוויר בלילות appeared first on הכל שקרים.

מלבד החיכוכים התכופים שלו עם רשויות החוק, חובב מעשי הקונדס הצרפתי רמי גייר הוא גם כדורגלן מחונן. לכבוד משחקי גביע העולם בכדורגל העלה גייר לאינטרנט סרטון בו הוא נראה מבצע שלל פעלולי כדורגל, אבל מבחינתו פעלול הכדורגל הגדול ביותר של גייר היה כשהוא הבקיע גול כשבתור שער הוא השתמש בדלת פתוחה של ניידת משטרה.

הנה סרטון עם אוסף של עימותים משעשעים בין גייר לאנשי רשויות החוק.

והנה הסרטון שהעלה גייר לכבוד משחקי גביע העולם בו הוא מבצע 32 בעיטות כדורגל קשות במיוחד, כשבכל אחת מהן הוא לובש חולצה של אחת הנבחרות שעלו למשחקים.

לסיום, המתיחה המפורסמת ביותר שביצע גייר היתה אף היא קשורה, איך לא, לכדורגל. בסיומו של משחק גמר גביע צרפת בכדורגל בשנת 2002, הצליח גייר להסתנן למגרש לבוש במדי הקבוצה והצטרף לשחקנים החוגגים כאילו היה אחד מהם. בעת טקס הענקת הגביע הוא אף לחץ את ידו של נשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק, שאמר לו שהוא שיחק מצוין.

The post הבקיע גול – אבל השער היה דלת פתוחה של ניידת משטרה appeared first on הכל שקרים.

פקחי מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, בליווי כוחות משטרה, הרסו את הכפר הבדואי אל עראקיב בפעם ה-70 בתוך פחות מארבע שנים. הריסת הכפר, הנמצא סמוך לרהט ואשר אוכלוסייתו מונה כ-500 תושבים, מגדילה את הסיכוי לכך שספר השיאים של גינס ייעתר לבקשת תושביו להכליל את אל עראקיב ברשימת שיאי העולם בתור הכפר שנהרס הכי הרבה פעמים על ידי רשויות מדינה כלשהי.

במהלך אין ספור הפעמים שבהם נהרס אל עראקיב מאז יולי 2010, הקפידו אנשי הסיירת הירוקה גם לעקור את כל העצים בכפר. זאת, על רקע כוונת הקרן הקיימת לנטוע על אדמות הכפר את "יער הטלוויזיה של אלוהים" שנתרם על ידי הארגון הנוצרי האוונגליסטי האמריקאי God TV.

כל שבטי הבדואים שחיו על אדמותיהם באזור אל עראקיב פונו בראשונה על ידי הרשויות הישראליות בתחילת שנות החמישים. נציג השלטון הצבאי הודיע אז לבדואים כי הצבא צריך את המקום לאימוניו, והבטיח את חזרתם לאדמותיהם לאחר חצי שנה. אלא שההבטחה לא קוימה, ובמקום זאת חוקקה ישראל בשנת 1953 את חוק רכישת מקרקעין, אשר באמצעותו העבירה המדינה את אדמות הבדואים לרשותה. בהמשך, בשנת 1965, העבירה הכנסת את חוק התכנון והבנייה, שבמסגרתו הוכרז האזור כאסור לבנייה, ובכך נאסר למעשה על פי חוק על תושבי אל עראקיב לבנות בתים על אדמתם.

The post אל עראקיב נהרס בפעם ה-70; התושבים מבקשים להיכלל בספר השיאים של גינס appeared first on הכל שקרים.

זה היה יכול להיות אחד מהסיפורים הגדולים ביותר שידע כלא שאטה ב-60 שנות קיומו. גדול אפילו אולי יותר ממרד האסירים הנועז של קיץ 1958, בו השתלטו למעלה מ-100 אסירים פלסטינים על חדר הנשק של הכלא, הכניעו את סגל הסוהרים, ופרצו דרך גדרות הכלא החוצה אל החופש. 66 מהם הצליחו להימלט בחסות החשיכה לשטח ירדן, ושעות ספורות לאחר הבריחה כבר חגגו את שחרורם על כתפי ההמון הצוהל בחוצות ג'נין.

אבל הבריחה הגדולה שתכננו אסירי הכלא הסמוך לבית שאן לערב 12 ביוני 2014 – בעת משחק הפתיחה של גביע העולם בכדורגל – סוכלה ברגע האחרון על ידי סוהרי כלא שאטה, שנודע לשמצה בצפיפותו הבלתי נסבלת ובריבוי מקרים של הכאת עצירים והפרת זכויותיהם.

האסירים הפלסטינים תכננו לנצל את הקדחת סביב משחק הפתיחה של המונדיאל בברזיל, כדי לברוח מהכלא באמצעות מנהרה שחפרו בעומק מטר וחצי מתחת לאדמה. הם גם הכינו מבעוד מעוד חולצות כחולות שהוסבו למדי סוהרים ושעליהם הודבקו סמלי שב"ס מאולתרים שנגזרו מחתיכות קרטון וצוירו באמצעות משחת שיניים. לאחר גילוי המנהרה הוכרזה בכלא כוננות וכל מאות האסירים הכלואים בו פונו לבתי כלא אחרים ברחבי הארץ.

מדי סוהר מאולתרים עם משחת שיניים

בשנת 2006 התלוננה הסנגוריה הציבורית על הפרות קשות של זכויות אזרח בכלא שאטה: הכאת עצירים, אסירים ללא מיטה הנאלצים לישון על הרצפה, ואכלוס אסירים מעל הצפיפות המותרת בתאים (3 מ"ר לאסיר במקום 4.5 מ"ר שטח מחייה לפי תנאי החזקה במעצר – שהוא מחצית מהתקן האירופי של 9 מ"ר).

The post אין מחיר לחופש: אסירים בכלא שאטה חפרו מנהרה כדי לברוח appeared first on הכל שקרים.

הפעם במהדורת החדשות האנרכיסטית "זה סוף העולם, ואני מרגיש מצוין", מהומות נגד משחקי הגביע העולמי בברזיל, מלחמת המגן המוצלחת של החלל החברתי האנרכיסטי קאן ויאס בברצלונה, התפטרות תת-המפקד מרקוס מהצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי ועוד. 

לצפייה במהדורות נוספות של "זה סוף העולם, ואני מרגיש מצוין".

The post להשמיד את פיפ"א: המאבק נגד הגביע העולמי בברזיל appeared first on הכל שקרים.

פליטים פלסטינים וסוריים שנמלטו מהמלחמה בסוריה מצאו דרך מקורית להגיע לשבדיה כדי לקבל מקלט מדיני: הם בדו מלבם חתונה, התלבשו בהתאם, ויצאו לדרך מתוך הנחה שאף שומר גבולות לא יתעקש לבדוק את מסמכי הכלה.

היוזמה נולדה לאחר שהמשורר הפלסטיני חאלד סולימאן אל-נאסירי, העיתונאי האיטלקי גבריאל דל גראנדה ובמאי הקולנוע האיטלקי אנטוניו אוגוגליארו, פגשו במילאנו חמישה פליטים פלסטינים וסוריים שנמלטו מזוועות המלחמה בסוריה, לאחר שהצליחו לחצות את הים התיכון בסירות רעועות בדרך לאי האיטלקי למפדוזה. השלושה החליטו לעזור לפליטים להשלים את מסעם צפונה, לשבדיה, שום יוכלו לבקש לקבל מקלט מדיני.

הרעיון היה פשוט. החבורה תתחפש למשפחתה של כלה בדרך לחתונה בתקווה שהדבר יסייע להם להגיע ליעדם. הסרט "מהצד של הכלה" עוקב אחרי המסע ההזוי שלהם ממילאנו לשטוקהולם בין ה-14 ל-18 בנובמבר 2013, ומציג סיפור של פעולה אמיצה של אי-ציות אזרחי ושל מציאות שעולה על כל דמיון. יוצריו השיקו קמפיין למימון עלות הפקתו באתר אינדיגוגו, וכך הם הציגו את הרקע ליצירת הסרט.

"איזה שומר גבול יתעקש לבדוק את המסמכים של כלה בדרך לחתונה?"

"הפעם הראשונה בה שאלנו את עצמנו את השאלה הזו היתה באחד מערבי סוף אוקטובר 2013. באותם ימים, אלפי פליטים שנמלטו מהמלחמה בסוריה הגיעו מדי יום למילאנו, לאחר שחצו את הים התיכון בסירות רעועות בדרך לאי האיטלקי למפדוזה, ומשם צפונה. שיכנו כמה מהם בביתנו ושמענו מפיהם עדויות ממקור ראשון על זוועות מלחמה וסירות טרופות. ואז, כעבור מספר ימים, הם היו ממשיכים בדרכם לכיוון צפון אירופה ושבדיה, תוך שהם משלמים סכומי עתק למבריחים מכיוון שלא היו להם מסמכי נסיעה. אבל סיפוריהם המשיכו ללוות אותנו, אז החלטנו לעשות משהו בעניין.

רעיון הכלה – שהיה תחילה לא יותר מבדיחה – התחיל לקרום עור וגידים. יחד עם עבדאללה, מנאר, אללה, מונה, אחמד ותנסים הוא הפך למציאות, כי כשפוגשים אנשים שיש להם את אותם החלומות והתקוות כמוך, אין דרך חזרה.

השכם בבוקר ה-14 בנובמבר 2013 נפגשנו מול התחנה המרכזית של מילאנו. היינו 23 אנשים: איטלקים, פלסטינים וסורים. לחלק מאיתנו היו מסמכי נסיעה חוקיים, ולחלקנו לא. אבל כולם היו לבושים לחתונה.

14 ימים חלפו מאז שהעלינו לראשונה את רעיון הכלה. העובדה שהצלחנו למצוא דמויות, לכתוב מתווה תסריט ולאסוף צוות צילום לסרט בתוך זמן כל כך קצר – וללא כסף – נראית עכשיו מדהימה, אפילו לנו. בפרק זמן זה גם הצלחנו לתכנן את המסע (השכרת רכב, החלטות היכן לבצע עצירות, לארגן מקומות לישון בהם, וכו') ולמצוא מעצבי שיער, עניבות, חולצות, חליפות, ומעל לכל, שמלת כלה, עבור חמש הדמויות שלנו שהגיעו היישר מלמפדוזה.

20,000 פליטים כבר מתו בים התיכון. זה חייב להיפסק. האנשים הללו לא נפלו קורבן לגורל או לסופות, אלא לחוקים. אי ציות אזרחי חייב להתחיל, ולכן הפכנו למשך שבוע למבריחים, וסייענו לחמישה פליטי מלחמה מסוריה להמשיך במסעם בתוך אירופה.

לאחר שהסרט הזה יעלה לאקרנים, יתכן שנעמוד בפני עונש של 15 שנות מאסר בגין סיוע לעבירה של הגירה בלתי חוקית. אנחנו מוכנים ליטול על עצמנו את הסיכון הזה מכיוון שאנחנו מכירים את הזוועות שמתרחשות בסוריה, ולסייע לאנשים להימלט ממרחץ הדמים גורם לנו להרגיש שאנחנו בצד הנכון.

הסיכון שלקחנו על עצמנו הוא מטורף. אבל אנחנו מאמינים שיש קהילה של אנשים באירופה וסביב הים התיכון שמקווים, כמונו, שיבוא יום שבו הים הזה יפסיק לבלוע חייהם את פליטים וישוב להיות ים של שלום, שבו כל אדם חופשי לנסוע לכל מקום ושבו בני אדם אינם נחלקים אותם לחוקיים ובלתי חוקיים".

The post מהצד של הכלה appeared first on הכל שקרים.

לאחרונה קמה סערה ציבורית בבריטניה לאחר שעסקים ובנייני מגורים יוקרתיים בלונדון הציבו דוקרנים על המדרכה מול הכניסה כדי למנוע מחסרי בית לישון בפתחי הבניינים. השיטה האכזרית אמנם גררה ביקורת רבה, ובחלק מהמקומות אף הוסרו הזיזים, אולם כעת מתברר כי השימוש בה דווקא צפוי להתרחב.

ספסלים חדשים מכוסים בדוקרני מתכת שמונעים אפשרות לשבת, יוצבו בשכונת יוקרה בבירה הבריטית כדי למנוע מהומלסים לישון עליהם. הספסלים הפרטיים פועלים בשיטת "שלם ושב" (Pay & Sit), ודוקרני המתכת נסוגים לתוך קורות הספסל לאחר שמכניסים מטבע של 50 פני (כשלושה שקלים) לחריץ במנגנון הספסל. שלשול המטבע לחריץ גם מפעיל טַיְמֶר, ורגע לפני שמסתיים פרק הזמן הקצוב נשמע צפצוף התרעה קצר שמזהיר את יושבי הספסל כי הזיזים תכף יגיחו חזרה החוצה.

מתכנן הספסל, האמן הגרמני פביאן ברונסינג, מתעקש כי אין שום תוכנית לייצר או להציב ספסלי "שלם ושב", וכי מדובר רק במיצג אמנות מָקַבְּרִי שאותו יצר עוד בשנת 2008. כך או כך, המציאות לא מחכה לאיש, והגישה לפיה הומלסים (כמו יונים ועכברושים) הם בעיה שיש להיפטר ממנה, הולכת וקונה לה אחיזה. מבקריה בבריטניה אוהבים להזכיר כי 700 אלף בתים עומדים ריקים כיום בממלכה. ולכן מתבקשת השאלה: איך זה שבכלל יש חסרי בית בבריטניה?

The post נגד הומלסים: ספסלים ציבוריים עם דוקרנים appeared first on הכל שקרים.

רבים בברזיל לא רואים בעין יפה את עשרות מיליארדי הדולרים שנשפכו על משחקי הגביע העולמי בכדורגל בזמן ש-13 מיליון ברזילאים סובלים מתת תזונה, את הרס הבתים וגירוש תושבי שכונות עוני כדי לפנות מקום לאצטדיונים, את קשרי הון-שלטון-פיפ"א ועוד. הנה 15 צילומי אמנות מחאה מרחובות ברזיל. הצילומים מתוך אוסף גדול יותר שפורסם באתר Street Art Utopia.

The post גרפיטי נגד פיפ"א appeared first on הכל שקרים.

הפעם בפינת הפֶּסֶל המשעשע של השבוע: עיניים נועצות מבט דרך עדשות מצלמה בפסלו של האמן ג'אד טרנר, "עין עיוורת רואה הכל (אין יותר סודות)", שנעשה במחאה על תוכנית ההאזנות והריגול הממשלתית של ארה"ב. 

The post הפסל המשעשע של השבוע: עין עיוורת רואה הכל appeared first on הכל שקרים.

במאמר שפירסמה בשנת 1913, תיארה פעילת זכויות הנשים הבריטית סילביה פנקהרסט כיצד הואכלה בכפייה לאחר שפתחה בשביתת רעב בכלא. פנקהרסט, שנודעה גם בעמדותיה הפציפיסטיות-סוציאליסטית ובפעילותה האנטי-קולוניאליסטית, נאסרה באותה שנה מספר פעמים עקב פעילותה בתנועה הסופרג'יסטית, ובמהלך חייה נכלאה לכמה תקופות מאסר שכללו שביתות רעב והאכלה בכפייה.

מסמכים שפורסמו על ידי ממשלת בריטניה בשנת 2005 הראו עד כמה האחראים על הטיפול במאסרה של פנקהרסט נקטו באמצעי זהירות כדי למנוע ממנה למות בבית הכלא משביתת הרעב, מכיוון שהיו מודעים לכוחה כסמל פוליטי.

אחד המסמכים מתעד כיצד רופא שנשלח לכלא כדי להעריך את מצבה, המליץ להפסיק להאכיל את פנקהרסט בכפייה. "אני רוצה להבהיר שלא ההאכלה בפועל היא שמעמידה את חייה בסכנה, אלא ההתרגשות המנטלית שהיא מפתחת לקראת, במהלך ולאחר כל האכלה כזו, יחד עם ההתנגדות המאומצת היא תמיד מפגינה", כתב הרופא.  

להלן תרגום קטע מתוך מאמר שפירסמה פנקהרסט במגזין "מקלור" בארה"ב באוגוסט 1913, ואשר בו תיארה את תחושותיה בעת שהואכלה בכפייה בכלא.

 איך הרגשתי כשהאכילו אותי בכפייה בכלא 

בבוקרו של היום הראשון של שביתת הרעב שלי, בערך בתשע וחצי, בא הרופא וראה שלא נגעתי בתה עם לחם וחמאה שהביאו לי לארוחת בוקר. הוא הצביע עליהם ואמר: "האם לא תסכימי לשקול מחדש את החלטתך?". "לא", עניתי. אז הוא בדק את הדופק שלי והקשיב לפעימות לבי, והלך לדרכו.

ב-12 בצהריים סוהרת הביאה לי בשר קצוץ, תפוחי אדמה וכרוב, וקצת פּוּדִינְג חלב. בשעה חמש הגיעה ארוחת ערב – לחם, חמאה, ביצה וכוס חלב. לא נגעתי בהם, ורק ישבתי במשך שעות וקראתי את התנ"ך. לא היה לא דבר לעשות מלבד זאת.

כך חלפו להם יומיים. הרגשתי קצת רעבה כל הזמן, אבל לא רציתי ולו לרגע לאכול פירור. היה לי קר מאוד – אני מניחה שגם בשל הצורך במזון וגם מכיוון שהטמפרטורה בתא היתה מאוד נמוכה, וצינור המים החמים – שהיה מקור החימום היחיד – הפיץ חום מועט בלבד. ישבתי כשרגלי על צינור המים החמים, לבושה בשמלת צמר, סוודר צמר סרוג, מעיל בד ארוך, עם כפפות צמר עבות על ידי; ועדיין היה לי קר.

בבוקר היום השלישי נלקחתי החוצה למסדרון כדי להישקל, וכעבור זמן מה הגיעו שני רופאים לתא שלי כדי להקשיב שוב לפעימות לבי. הם שאלו: "האם תאכלי את המזון שלך?" ואז, כשעניתי "לא" – הם אמרו: "אז נותרה לנו רק אפשרות אחת – הזנה בכפייה".

הם הלכו. רעדתי מזעם והתמלאתי בפחד ואימה, אך הייתי נחושה להיאבק בכל כוחי ולמנוע בדרך כלשהי את הניסיון להאכיל אותי בכפייה. לא ידעתי מה לעשות. רעיונות התרוצצו בראשי, אולם נדמה היה כי אף לא אחד מהם מעשי.

אספתי בתוך בד קטן את נעלי ההליכה שלי, את מברשת השיניים והמסרק שקיבלתי בכלא ודברים נוספים, והנחתי אותם לצדי בשעה שנעמדתי תחת החלון כשגבי צמוד לקיר.

תכננתי להשליך את החפצים הללו לעבר הרופאים אם הם יעזו להיכנס לתא כדי לענות אותי. אבל, כשדלת נפתחה, הופיעו בה שש סוהרות, ולא יכולתי להביא את עצמי להשליך לעברן את החפצים, אם כי פגעתי באחת מהן קלות כשהן כולן אחזו בי בבת אחת.

נאבקתי בכל כוחי, אבל הן היו שש וכל אחת מהן היתה גדולה וחזקה ממני בהרבה. עד מהרה הן השכיבו אותי על המיטה והצמידו אותי אליה בחוזקה בכתפיים, זרועות, ברכיים וקרסוליים.

ואז הרופאים התגנבו מאחור. אחד מהם תפס אותי בראשי וניסה לפתוח בכוח את הפה שלי. הצמדתי את שיני והידקתי את שפתיי מעליהן בכל כוחי. הנשימות שלי היו כל כך מהירות שהרגשתי שאני הולכת להיחנק. הרגשתי את אצבעותיו מנסות לפשק את השפתיים שלי – לחדור פנימה – ואת רסן המתכת שאמור להשאיר את פי פתוח, מתחכך בחניכיים שלי בחיפוש אחר מרווח בין שיניי כדי להדק את הרסן.

הרגשתי שאני משתגעת, הרגשתי כמו חיית בר אומללה שנלכדה במלתעות מתכת של מלכודת. הזזתי את ראשי בניסיון לשחרר אותו, אבל הם היו שניים שאחזו בו. הם היו שניים שפערו בכוח את פי. הנשימות שלי הפכו לתכופות ובקע ממני מעין צרחה עמוקה שהלכה והתחזקה. שמעתי אותם אומרים: "הנה יש פה מרווח".

"לא, הנה אחד טוב יותר – המרווח הרחב הזה כאן".

ואז הרגשתי את מכשיר המתכת מוצמד לחניכיים שלי, חותך בבשר, מפלס בכוח את דרכו. ואז באמצעות סיבוב בורג, המכשיר פער בהדרגה את לסתותיי. זה הרגיש כאילו השיניים שלי נעקרות; אבל התנגדתי. הצמדתי את החניכיים המדממות והאומללות שלי כנגד המתכת בכל כוחי. עד מהרה הם החלו להחדיר צינור גומי לגרוני.

נאבקתי בפראות, וניסיתי להדק את השרירים כדי לחסום את הגרון שלי. הם הצליחו להחדיר את הצינור, אני מניחה, אם כי לא הייתי מודעת לדבר מלבד מאבקי הזועם, כי שמעתי לבסוף את אחד מהם אומר, "זהו הכל"; והקאתי את נשמתי כשהצינור יצא.

הם הותירו אותי על המיטה מותשת, מתנשפת ומתייפחת. אותו הדבר קרה גם בערב; אבל כבר הייתי עייפה מכדי להיאבק זמן רב כמו בפעם הראשונה.

יום אחרי יום, בוקר וערב, זה היה אותו המאבק. הפציעות בפה שלי הלכו והתרבו; החניכיים שלי דיממו ללא הפסקה בזמן שפערו את פי בכוח, וגם חלקים אחרים בפה שלי נפגעו.

לעיתים קרובות התעורר בי רצון לצרוח, ולאחר שהם הלכו נהגתי לבכות ביבבות עזות ובלתי נשלטות; ולפעמים שמעתי את עצמי, כאילו הייתי מישהי אחרת, אומרת דברים שוב ושוב בקול גבוה מוזר.   

לפעמים – אבל לא לעיתים תכופות כי בדרך כלל כבר הייתי נסערת מדי בשלב זה – הרגשתי את הצינור חודר לתוך הקיבה. התחושה היתה מבחילה. פעם אחת, כשנדמה היה שהצינור פגע בחזה שלי בזמן ששלפו אותו החוצה, ליוותה אותי כל הערב תחושת לחץ בחזה, וכשהלכתי לישון התעלפתי פעמיים. כתפיי והגב שלי כאבו מאוד בלילה שאחרי הפעם הראשונה שהאכילו אותי בכפייה, ולעיתים קרובות מאז.

אבל גרועה לאין ערוך מהכאב היתה תחושת ההשפלה, התחושה שהמאבק החוזר ונשנה נגד הזוועה הזו מורט את עצביי ושובר את יכולת השליטה העצמית שלי.

על כך יש להוסיף את ההכרה הכואבת כי בני האדם הללו שעינו קורבנות כמוני, מילאו את תפקידם מכורח ומתוך חשש שיפוטרו, תיעבו את משימתם וריחמו על הקורבן של מעשיהם, ורבים מהם הבינו את מאבקו של אותו קורבן ואף הזדהו איתו.

The post איך הרגשתי כשהאכילו אותי בכפייה בכלא appeared first on הכל שקרים.

יש מי שקוראים לגרש אותה מהארץ ואחרים אומרים שהיא בוגדת וטרוריסטית, אבל חברת הכנסת חנין זועבי ממשיכה לעמוד מאחרי דבריה כי חוטפי שלושת תלמידי הישיבה "הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם" ולכן מעשיהם אינם הופכים אותם לטרוריסטים. כדי להכיר מעט את תפיסת עולמה של זועבי הנה נוסח דברים שנשאה בדיון במליאת הכנסת ביולי 2010 אשר בו הוחלט – עקב השתתפותה במשט לעזה – לשלול ממנה את הדרכון הדיפלומטי, את זכותה לקבל מימון לסיוע משפטי ואת זכותה לצאת למקומות בחו"ל שאליהם נאסרה כניסה של אזרחים ישראלים.

 אישה, ליברלית, פלסטינית 

"תרשו לי להציג את עצמי, קוראים לי חנין זועבי, אני אישה, אני ליברלית, אני פלסטינית, אני במדינה הזאת, אני חברת כנסת ואני חברת כנסת מטעם בל"ד. אני ליברלית, משמע, אני מאמינה בערכים אוניברסליים של חירות, חופש, צדק ושוויון. והערכים האלה הם ערכים אוניברסליים. אני יודעת שיש הרבה חברי כנסת פה שלא מאמינים בערכים האלה, שהם ערכים אוניברסליים שאין להם שום קשר עם לאום, דת, גזע או מין.

אני פלסטינית, משמע, אני ילידה פה וזו המדינה שלי. לא מדינה ולא צבא ולא אלימות ולא כלא ולא הסתה ולא הפחדה ולא אנשים ולא חברי כנסת ישנו את העובדה הזאת ולא ימנעו ממני לפעול על פי העובדה הזאת שאני פלסטינית. אני אזרחית, משמע, שאני מקבלת את כללי המשחק של אזרחות, את יחס אזרח מדינה. אני חברת כנסת, משמע, שאני פועלת למען הערכים והעמדות שלי. אני חברת כנסת, לא רק שיש לי את הזכות לעשות ככה אלא גם את החובה להיאבק למען הערכים והעמדות שלי.

ואני חברת כנסת מטעם בל"ד, משמע, העמדות שלי שונות בהרבה מהעמדות של הליכוד, של קדימה ושל רוב חברי הכנסת פה. לכן, אני לא מייצגת את קדימה, אני לא מייצגת את העבודה, אני לא מייצגת את הליכוד, אני מייצגת את אלה שבחרו בי. במקרה שלי, אני מייצגת קונסנזוס של חברי הכנסת הערביים.

אני חברת כנסת מטעם בל"ד, משמע, שאני נגד הכיבוש, אני נגד המצור, אני נגד דיכוי עמים ואני פועלת ונאבקת נגד הכיבוש ונגד המצור. ואתם חברי הכנסת, הייתם דווקא אמורים להגן על הזכות שלי לפעילות פרלמנטרית או פוליטית חופשית. לכן אנחנו נמצאים באותו מקום.

לכן, אתם הייתם אמורים דווקא להגן עליי בפני הגזענות וההסתה ומפני אלה שרוצים לרדוף אותי ולצמצם את חופש הפעילות והביטוי שלי.

אבל תהיו בטוחים שאני יודעת והעולם יודע עד כמה אתם רחוקים מזה. מאות חברי הפרלמנט מכל רחבי העולם, ארגונים וגופים בינלאומיים שהביעו תמיכה בי ובהשתתפותי במשט, נגד יוזמתכם לשלול את זכויותיי הפרלמנטריות. ובמקרה שלי, כמו שאמרתי, לא רק שאני מייצגת את העמדות של המפלגה שלי, אלא אני גם כן מייצגת את העמדות של חברי הכנסת הערבים, אני מייצגת קונסנזוס ברחוב הערבי.

אני מייצגת גם כן קונסנזוס עולמי. ואני חושבת שתפקידכם הוא לא לייצר או לחזק אטימות חברתית כללית לגבי מה אומר העולם על המדיניות בישראל, אלא תפקידכם הוא דווקא לחדד את הרגישות של דעת הקהל ואת הביקורתיות העצמית של החברה פה, שהיא חלק מהביטחון של כל עם, ושבלעדיה אין אפשרות להתקדמות השלום באזור מסוכסך. אל תתנו לתחושות ולמדיניות הכוחנית, לא בצבא ולא בממשלה, לנצח. זה התפקיד שלכם, לכן אתם חברי כנסת, לכן אתם לא בצבא.

לגבי האטימות והסתרת העובדות ובחירה בכוחניות כתחליף למדיניות – נהרגו תשעה אנשים, פעילים פוליטיים שהיו על המשט. לפי ההיגיון, הם היו אמורים להיות הכי אלימים והכי טרוריסטים. כך אומר שר הביטחון, שהוא ביקש לאסוף מידע מודיעיני לפני כן ולא אספו.

אז למה שלא תתחילו לאסוף עכשיו מידע ביטחוני ומודיעיני על תשעה האנשים שנהרגו? נראה אתכם מוצאים חומר על איברהים, מהנדס החשמל בן 61 שנה. נראה אתכם מוצאים חומר מודיעיני על עלי, בוגר התרבות הערבית, על הסטודנט בן 19 שנה שהצבא הרג. נראה אתכם מוציאים עכשיו את המידע הזה.

חברי הכנסת, אתם לא בחרתם בי ואני לא אמורה לייצג אתכם, ואין לכם זכות של הצבעה שנייה לגבי העמדות שלי. זכות ההצבעה ניתנה לכם פעם אחת, לכלל האזרחים, ולא ניתן להעניק אותה לחברי הכנסת עוד פעם, לקבוע מי ייצג ומה ייצג.

וחבר הכנסת לוין, האם אתה באמת חושב שאני צריכה לקבל ממך או מכל חבר כנסת אחר את האישור לפני כל אמירה או לפני כל הפגנה או לפני כל השתתפות בפעילות פוליטית?

האם אתה חושב שאתה צריך לאשר ולהעניק לי לגיטימיות פה? אני לא חושבת כך.

וגם כן, מי נתן לכם את הזכות להנפיק תעודת כשרות פוליטית? למי יש פה את הזכות הזאת. דווקא בתור מיעוט אתם צריכים להגן עליי ועל חברי הכנסת הערבים יותר מכל חבר כנסת אחר. דווקא אתם צריכים להגן עלינו יותר, בגלל שאנחנו מיעוט ובגלל שאתם הרוב.  ובכלל אנחנו לא אמורים ואנחנו לא מייצגים קונסנסוס פה. וכן, אנחנו מחוץ לקונסנסוס, ודמוקרטיה לא נקבעת על-פי הקונסנסוס של הרוב. זו המשמעות של דמוקרטיה ואני היא זו שמגנה על הדמוקרטיה, לא אתם. ואני היא זו שמגנה על כללי המשחק הדמוקרטי ולא אתם. אתם מאיימים על הדמוקרטיה.

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, בנוסף לכך ההתייחסות שלכם אליי, ההתייחסות של המדינה הזאת אליי ואל חברי הכנסת הערבים ואל ההנהגה הערבית, היא-היא המבחן לדמוקרטיה.

אין לכם חופש בחירה לגבי כללי המשחק הדמוקרטיים. אתם לא תבחרו בכללי המשחק הדמוקרטיים. יש כללים שהם קבועים וכללים אלה אינם משתנים כאוות נפשכם. אתם לא צריכים להגן על הדמוקרטיה ממני, אתם צריכים להגן עליי למען הדמוקרטיה. אתם מטילים עליי עונש הנובע מיצר הנקמה ואת זה צריכים לרסן. אני לא שטתי בשביל להטיל מצור על תל-אביב. אני שטתי ונהרגו תשעה בני אדם בגלל שהם נאבקו למען שחרורה של עזה.

כאשר מאיימים עליי וכאשר מאיימים על חברי הכנסת הערבים, וכאשר מאיימים על ההנהגה הערבית ועל זכותנו לקיום פוליטי, אז אתם בעצם מאיימים על האפשרות היחידה לקיום דמוקרטי ולקיום שוויוני אמיתי, ולקיום של שוויון אמיתי בין הערבים לבין היהודים במדינה הזאת".

The post אישה, ליברלית, פלסטינית appeared first on הכל שקרים.

כמה גברים שהחליטו שנמאס להם להתחרמן בכל פעם מצילומי נשים בתנוחות מיניות המרוחים על פרסומות ענק בכל פינה, מצאו דרך מקורית למחות: מדי שבוע, הם נפגשים לאוננות קבוצתית מול שלטי חוצות עם פרסומות סקסיסטיות ומבזות במיוחד של נשים.

"קבוצת מאונני השלטים הם אנשים פשוטים שנוסעים לעבודה ובחזרה ורואים על הדרך שלטי חוצות. היינו מעדיפים שלא יהיו פרסומות בכלל, אבל כל עוד יש – נמשיך למלא את מבוקשם של המפרסמים להתגרות מינית מהפרסומות. אז בדרך לעבודה עוצרים לאונן", נכתב בעמוד הקבוצה. "הם רוצים שיעמוד לכם בפרסומת לארטיק, שתרטיבו מפרסומת לריהוט ילדים, שתתחרמנו מפרסומת לחומר חיטוי לאסלה, שתזדקרו מפרסומת לג'חנון וביצה. אנחנו כאן כדי לאונן על הפרסומות שהם צורבים לנו במוח. כולנו, נשים וגברים, מפנקים את עצמנו מול שלטי הפורנו כדי שגם הפרסומאים יחוו גירוי מינימלי".

מפגש אוננות פומבית ראשון של חברי הקבוצה נערך מול שלט חוצות באיילון צפון המציג את מורן אטיאס מלקקת בחושניות ארטיק, והמפגש הבא מתוכנן מול שלט של בר רפאלי בגודל 20 מטרים ברמת גן. "המחאה כבר הייתה באוויר", סיפר כפיר רימוך ממארגניה, "אני בסך הכל הרמתי את הכפפה. אנחנו אנשים פשוטים שמגורים. באנו לזעזע כי התופעה שעליה אנחנו מוחים – מזעזעת". מאונני השלטים קוראים לציבור להצטרף למפגשי האוננות בלבוש נוח, ולא לשכוח אפוד זוהר. "אם יש למישהו תמונות של פוסטרים ועטיפות של מוצרים ששווים אינון", הוא מוזמן לפרסם אותן בדף.

לא לשכוח אפוד זוהר. חברי קבוצת מאונני השלטים

מאונני השלטים כבר הספיקו לספוג ביקורת מצד פעילות פמיניסטיות שטענו ששיטת המחאה הזו מבזה נשים, אולם היו גם מי שיצאו להגנת המחאה שכבר הוכתרה בתקשורת בתור בולבולתיפדה חדשה.

"הבולבוליזציה של המרחב הציבורי נהייתה כל כך שגרתית, כל כך שקופה, שאפילו הפמיניסטית הכי לוחמנית בפלוגה כבר לא מרימה את הראש כדי לצקצק לעצמה על לחי הישבן השמאלית של בר רפאלי", כתבה ליטל אבזון. "מדי פעם קופצת לה מחאה כל כך מפתיעה שהיא מזכירה לכולם, בעל כורחם, את משטר הבולבולים האבסורדי אליו התרגלנו, באמירה כמו למשל, אם זה לא עושה לך חשק לאונן, כנראה שלא מנסים למכור לך משהו".

"קבוצת מאונני השלטים קוראים לאוננות קבוצתית מול שלטי חוצות. הקבוצה הקפיצה לרשת את הפיוז מטעם אחד מרכזי – שהפתיע, אודה ואתוודה, גם אותי – שימוש בבולבולים פרטיים למחאה על הבולבוליזציה! זה הרי צעד אחד מבולבולתיפדה. מספר גברים צעירים הציתו את הבלוגוספירה בהצהרתם (ומימושה) שאם כל פרסומת במרחב הציבורי והפרטי מנסה לחרמן אותם, מי הם שיעמדו בדרכו של המכבש השיווקי. במקום סתם לעמוד ברמזור ולבהות במורן אטיאס מלקקת ארטיק, שאלו, למה לא ללכת לאונן מול השלט? זו הרי מטרתו העלאק-בלתי-מוצהרת, לא?", סיכמה אבזון.

The post מאוננים נגד סקסיזם: בולבולתיפדה חדשה appeared first on הכל שקרים.

הייתם פליטים פעם, תעזרו לנו

מה היית עושה לו הופקדת על שמירת גבול ישראל-מצרים, ובידיך היתה הסמכות להחליט האם לאפשר לפליטים סודאנים מחבל דרפור למצוא מקלט במדינת ישראל? יוסי עטיה ואיתמר רוז ערכו ניסוי בהשתתפות עוברי אורח בטיילת של בת ים.

תגיות: איתמר רוז, גזענות, דרפור, יוסי ואיתמר, יוסי עטיה, כולנו פליטים, מהגרי עבודה, פליטים, שווים יותר ושווים פחות, שנאת זרים

מהצד של הכלה

פליטים פלסטינים וסוריים שנמלטו מהמלחמה בסוריה מצאו דרך מקורית להגיע לשבדיה כדי לקבל מקלט מדיני: הם בדו מלבם חתונה, התלבשו בהתאם, ויצאו לדרך מתוך הנחה שאף שומר גבולות לא יתעקש לבדוק את מסמכי הכלה.

היוזמה נולדה לאחר שהמשורר הפלסטיני חאלד סולימאן אל-נאסירי, העיתונאי האיטלקי גבריאל דל גראנדה ובמאי הקולנוע האיטלקי אנטוניו אוגוגליארו, פגשו במילאנו חמישה פליטים פלסטינים וסוריים שנמלטו מזוועות המלחמה בסוריה, לאחר שהצליחו לחצות את הים התיכון בסירות רעועות בדרך לאי האיטלקי למפדוזה. השלושה החליטו לעזור לפליטים להשלים את מסעם צפונה, לשבדיה, שום יוכלו לבקש לקבל מקלט מדיני.

הרעיון היה פשוט. החבורה תתחפש למשפחתה של כלה בדרך לחתונה בתקווה שהדבר יסייע להם להגיע ליעדם. הסרט "מהצד של הכלה" עוקב אחרי המסע ההזוי שלהם ממילאנו לשטוקהולם בין ה-14 ל-18 בנובמבר 2013, ומציג סיפור של פעולה אמיצה של אי-ציות אזרחי ושל מציאות שעולה על כל דמיון. יוצריו השיקו קמפיין למימון עלות הפקתו באתר אינדיגוגו, וכך הם הציגו את הרקע ליצירת הסרט.

 

"איזה שומר גבול יתעקש לבדוק את המסמכים של כלה בדרך לחתונה?"

"הפעם הראשונה בה שאלנו את עצמנו את השאלה הזו היתה באחד מערבי סוף אוקטובר 2013. באותם ימים, אלפי פליטים שנמלטו מהמלחמה בסוריה הגיעו מדי יום למילאנו, לאחר שחצו את הים התיכון בסירות רעועות בדרך לאי האיטלקי למפדוזה, ומשם צפונה. שיכנו כמה מהם בביתנו ושמענו מפיהם עדויות ממקור ראשון על זוועות מלחמה וסירות טרופות. ואז, כעבור מספר ימים, הם היו ממשיכים בדרכם לכיוון צפון אירופה ושבדיה, תוך שהם משלמים סכומי עתק למבריחים מכיוון שלא היו להם מסמכי נסיעה. אבל סיפוריהם המשיכו ללוות אותנו, אז החלטנו לעשות משהו בעניין.

רעיון הכלה – שהיה תחילה לא יותר מבדיחה – התחיל לקרום עור וגידים. יחד עם עבדאללה, מנאר, אללה, מונה, אחמד ותנסים הוא הפך למציאות, כי כשפוגשים אנשים שיש להם את אותם החלומות והתקוות כמוך, אין דרך חזרה.

השכם בבוקר ה-14 בנובמבר 2013 נפגשנו מול התחנה המרכזית של מילאנו. היינו 23 אנשים: איטלקים, פלסטינים וסורים. לחלק מאיתנו היו מסמכי נסיעה חוקיים, ולחלקנו לא. אבל כולם היו לבושים לחתונה.

14 ימים חלפו מאז שהעלינו לראשונה את רעיון הכלה. העובדה שהצלחנו למצוא דמויות, לכתוב מתווה תסריט ולאסוף צוות צילום לסרט בתוך זמן כל כך קצר – וללא כסף – נראית עכשיו מדהימה, אפילו לנו. בפרק זמן זה גם הצלחנו לתכנן את המסע (השכרת רכב, החלטות היכן לבצע עצירות, לארגן מקומות לישון בהם, וכו') ולמצוא מעצבי שיער, עניבות, חולצות, חליפות, ומעל לכל, שמלת כלה, עבור חמש הדמויות שלנו שהגיעו היישר מלמפדוזה.

20,000 פליטים כבר מתו בים התיכון. זה חייב להיפסק. האנשים הללו לא נפלו קורבן לגורל או לסופות, אלא לחוקים. אי ציות אזרחי חייב להתחיל, ולכן הפכנו למשך שבוע למבריחים, וסייענו לחמישה פליטי מלחמה מסוריה להמשיך במסעם בתוך אירופה.

לאחר שהסרט הזה יעלה לאקרנים, יתכן שנעמוד בפני עונש של 15 שנות מאסר בגין סיוע לעבירה של הגירה בלתי חוקית. אנחנו מוכנים ליטול על עצמנו את הסיכון הזה מכיוון שאנחנו מכירים את הזוועות שמתרחשות בסוריה, ולסייע לאנשים להימלט ממרחץ הדמים גורם לנו להרגיש שאנחנו בצד הנכון.

הסיכון שלקחנו על עצמנו הוא מטורף. אבל אנחנו מאמינים שיש קהילה של אנשים באירופה וסביב הים התיכון שמקווים, כמונו, שיבוא יום שבו הים הזה יפסיק לבלוע חייהם את פליטים וישוב להיות ים של שלום, שבו כל אדם חופשי לנסוע לכל מקום ושבו בני אדם אינם נחלקים אותם לחוקיים ובלתי חוקיים".

תגיות: אי-ציות אזרחי, אנטוניו אוגוגליארו, גבריאל דל גראנדה, הברחות, הים התיכון, הרפתקאות, השראה, חאלד סולימאן אל-נאסירי, חוק ואי-סדר, חתונה, יצירתיות, למפדוזה, מבקשי מקלט, מהצד של הכלה, מחאה, מילאנו, מקלט מדיני, מתחזים, סוריה, פליטים, פלסטינים, קולנוע תיעודי, שבדיה, שווים יותר ושווים פחות

צפון תל אביב תחילה

ח"כ מיכאל בן ארי ופעיל הימין איתמר בן גביר הזמינו על חשבונם 40 מהגרי עבודה אפריקאים לבריכת גורדון בצפון תל אביב. צפו בסרטון.

עוד באותו עניין:
רמת אביב תחילה
"הציונות לא דמוקרטית; חוק השבות גזעני"

תגיות: בריכת גורדון, גזענות, דעות קדומות, למה להעליב?, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, מיכאל בן ארי, עובדים זרים, פליטים, צביעות, צפונים, שווים יותר ושווים פחות, תעלולים

הנוסעים לא נתנו למטוס להמריא - הפליט לא גורש

כאשר אנשי רשות ההגירה של שבדיה ניסו לגרש מבקש מקלט כורדי בטיסה חזרה לאיראן, נכונה להם הפתעה: שאר נוסעי הטיסה החליטו למנוע מהמטוס להמריא.

חאדר חלאמר, איראני ממוצא כורדי שנמלט מאיראן בשנת 2012 בשל חשש לחייו עקב רדיפה פוליטית, התאחד עם אשתו ושני ילדיו הקטנים בשבדיה, שם הוכר מעמדו כפליט. עם זאת, בניגוד לאשתו וילדיו שזכו למעמד תושבות במדינה הסקנדינבית, בקשתו של חלאמר נדחתה מכיוון שהגיש אותה בזמן שכבר היה בשבדיה, בעוד שחוקי ההגירה במדינה מחייבים להגיש את הבקשה מחוץ לגבולות המדינה.

"יש חוק באיראן שקובע שכל מי שהשתתף במאבק מזוין נגד המשטר האיראני דינו מוות", אמר חלאמר כאשר נשאל מה עלול לקרות לו אם יישלח חזרה לאיראן. "אני נלחמתי כלוחם גרילה נגד המשטר האיראני במשך חמש שנים בצפון עיראק, והייתי חבר במפלגה הדמוקרטית הכורדית (KDP)".  

בעקבות דחיית בקשת המקלט של חלאמר, החליטו רשויות ההגירה כי חלאמר יגורש משבדיה חזר לאיראן. תאריך הגירוש נקבע ל-10 באפריל, ובאותו יום אמור היה חלאמר להעלות לטיסה מעיירה אסטרסונד, עם תחנת ביניים בשטוקהולם, וטהרן כיעד סופי. ביום הגירוש המיועד, הגיע חלאמר לשדה התעופה שהוא מלווה בידידים ובני משפחה שחילקו לנוסעי הטיסה כרוזים עם סיפורו של חלאמר ובקשה לסייע לו.

חלאמר ואחד מילדיו

לאחר שעלה למטוס, אחד מתומכיו של חלאמר קם על רגליו וקרא לשאר הנוסעים למנוע מהמטוס להמריא על ידי כך שיסרבו להיחגר בחגורות בטיחות. הנוסעים נענו לקריאתו, ועקב כך החליט קברניט המטוס שלא להמריא.

לאחר התקרית נלקח חלאמר למתקן מעצר למהגרים, ורשויות ההגירה הודיעו כי בכוונתם לדבוק בתוכנית לגרש אותו משבדיה. בתגובה, פתח חלאמר בשביתת רעב, ותומכיו השיקו מסע ציבורי למען שחרורו ממעצר ואיחודו מחדש עם משפחתו. הקמפיין נשא פרי והביא לעצירת הליכי הגירוש.

 

תגיות: איראן, חאדר חלאמר, כורדיסטן, מבקשי מקלט, מחאה, מטוסים, פליטים, שבדיה

בלבול בין אתיופים לפליטים מאפריקה: יונפק טלאי מיוחד

בעקבות שורה של מקרים בימים האחרונים שבהם פקחי רשות ההגירה עיכבו ואף עצרו אזרחים אתיופים לאחר שגרסו בטעות כי מדובר בפליטים אפריקאים, מתכוון משרד הפנים להנפיק לאזרחים ממוצא אתיופי סממן מזהה מיוחד כדי למנוע הישנות של מקרי זיהוי מוטעה. כך נודע לכתב לענייני מבקשי מקלט של אתר הכל שקרים.

מקור במשרד הפנים אמר כי טרם הוחלט איך ייראה הסממן המזהה, אולם אחת האפשרויות היא כי יחולק טלאי מיוחד שאותו יוכלו אזרחים אתיופים לענוד על דש הבגד. "אירעו מספר מקרים שבהם פקחים של רשות ההגירה עיכבו אזרחים אתיופים שלא נשאו עמם תעודת זהות או תעודה מזהה אחרת", אמר המקור, שביקש לשמור על עילום שם. "באחד המקרים אף עצרו הפקחים צעיר אתיופי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, והוא נשלח יחד עם מסתננים מאריתריאה וסודן למתקן השהייה החדש חולות".

מקרה של טעות בזיהוי: ״לא קרה כלום, אתה שחור, בדיקה שגרתית.״

שר הפנים גדעון סער מודע לכך שחיוב אתיופים לענוד טלאי מזהה עלולה להיות בעלת הקשר שלילי בשל חיובי היהודים בתקופת השואה לענוד טלאי צהוב על לבושם, ועל כן שוקל פתרונות חלופיים, הוסיף המקור. עם זאת, לדבריו, אם לא יימצא פתרון ישים אחר ואמנם יאומץ השימוש בטלאי, אין משמעות הדבר כי מדובר במדיניות גזענית של משרד הפנים. "תראה, לאחרונה היה רעש גדול סביב הערעור שהגישה המדינה לבית משפט בו פירטה את מספרי האסיר בלבד של מהגרים מאפריקה, במקום את שמותיהם, והיה מי שישר השווה את זה לנאצים. אבל אין מה להשוות, ישראל היא מדינת חוק והכל נעשה כדין", אמר המקור.

תגיות: אתיופים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, השואה, יותם בן מאיר, כולנו פליטים, לקח השואה, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, משרד הפנים, מתקן חולות, סאטירה, פליטים

מהדהדות את יאפא

"הבית שלנו נמצא קרוב לשפת הים. במהלך הגאות, במיוחד בחורף, המים מגיעים כמעט עד הבית ואנחנו יכולים לשמוע את הגלים מתנפצים על החוף. התנועה הקצבית של הגלים תמיד מרגיעה אותי. אבל עכשיו הדברים שונים. אנחנו לא שומעים את הגלים יותר, אנחנו נרדמים לקולות הירי במקום. לפעמים, כשהם מפסיקים את הלחימה וקצב הירי נקטע פתאום אנחנו מתעוררים, אנחנו מתעוררים מהשקט…"

מהדהדות את יאפא הוא סיור מודרך קולי, המנחה את המאזינ/ה דרך רחובות שכונת מנשיה, השכונה היפואית שוקקת החיים, שמלבד שרידי שני בניינים אינה קיימת עוד לעיני המתבונן ושוכנת כיום מתחת לאספלט של רחובות תל אביב . הסיור מהדהד את סיפוריהם של תושבי השכונה לשעבר, ומחזיר אותם למקום ממנו יצאו, ערב המתקפה היהודית וכיבוש השכונה ב-1948.

להורדה חינם של פסקול הסיור לנגן mp3 או לסמארטפון –  לחצו כאן  (יש גם בערבית ובאנגלית). כל ההוראות ניתנות בפסקול ואם עקבתן אחרי ההוראות, אינכן אמורות לאבד את דרככן. אך אנו ממליצות להדפיס או להוריד את מפת הסיור - לחצו כאן להורדה. 

לכו לנקודת ההתחלה בגינה הקטנה שממול רחוב קלישר 9, על צומת הרחובות קלישר והטבור ושבו באחד הספסלים. התחילו את ההשמעה של הפסקול. ניתן לחוות את הסיור בכל יום ובכל שעה. על מנת לחוות איכות סאונד גבוהה אנו ממליצות לבחור זמן לסיור שאינו בשעות העומס. אנא שימו לב כי לאחר שעה 23:00 חלק מאזורי הסיור אינם מוארים יותר. משך הסיור כ-50 דקות והוא מסתיים בטיילת חומת הים ליד מוזיאון האצ"ל.

מסגד חסן בק במלוא הדרו. מנשייה, 1916.

הנרטיב של הסיור, החושף בפני המאזינים את סיפורה של השכונה, הריסתה והפיכתה לחלק מתל אביב של ימינו. הסיור מתחיל ברחוב קלישר ומסתיים במוזיאון האצ"ל בגן צ'רלס קלור, מול הים. בדרך פוגשים המאזינים דמויות שונות, המספרות את סיפורן האישי וחולקות עם המסייר/ת את נקודת מבטן על השכונה.

הסיפורים, המובאים בקולותיהם של 19 שחקנים ושחקניות מקצועיים ולא מקצועיים, מבוססים על ראיונות עם פליטים פלסטיניים ממנשיה, אשר כיום מפוזרים בעזה, ירדן, הגדה המערבית, ישראל ועוד, ועל חומרי ארכיון העוסקים בהיסטוריה של השכונה.

שכונות מנשיה ואירשיד מכיוון יפו. צילום משנות ה-30.

הדמויות מלוות את המאזין בדרכו, מסמנות ומתארות אתרים ספציפיים שאינם קיימים עוד כחלק מהמרקם הפיזי של השכונה, וכך נבנית השכונה מחדש לאוזני המסיירים. שכבות של צלילים וסיפורים, יחד עם קטעי מוסיקה שנכתבו במיוחד על ידי מוסיקאים ואמני סאונד מהשורה הראשונה, נארגים למסע בין העבר וההווה של האזור.

מהדהדות את יאפא חושף את ההעדר של מנשיה בהווה, ומשחזר את החיים שנהרסו והשתנו באופן בלתי הפיך בזמן אירועי המלחמה ב-1947/1948 ובעקבות תהליכים עכשוויים של עקירה ונישול של הקהילה הפלסטינית ביפו כיום. כהתערבות אמנותית ופוליטית במרחב הציבורי, מהדהדות את יאפא מבקש לשבש את המיתולוגיות ההגמוניות שהמרחב הזה מבטא ומשמר, ולהעלות מודעות להיסטוריה אלטרנטיבית של ההתפתחות המשולבת של המרחב של יפו ותל אביב של ימינו.

יוצרת: מרים שיקלר מוזיקה מקורית: מאירה אשר / ערן זקס / פינקלברט /  Boney FM סאונד: בניה רכס

שכונת מנשיה מצולמת מצריח מסגד חסן בק בשנות ה-40.

תגיות: הנכבה, יאפא, יפו, מהדהדות את יאפא, מנשיה, מסגד חסן בק, מרים שיקלר, סיורים, סנוב - בפלסטין כבר היית?, ערים של מטה

הכושים הביאו אליפות אירופה

עורך דין ברק כהן הגיע לחגיגות אוהדי מכבי תל אביב בכיכר רבין בעקבות זכיית קבוצת הכדורסל באליפות היורוליג, והניף שלט בו נכתב "הכושים של מכבי לכלא המסתננים" במחאה על כליאתם וגירושם של פליטים שהגיעו לישראל מאפריקה.

עמיר שיבי

תגיות: ברק כהן, הספורטיבי הוא הפוליטי, יצירתיות, כלא סהרונים, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, מחאה, מכבי תל אביב, מתקן חולות, עמיר שיבי, פליטים, צחוקים, שווים יותר ושווים פחות, שנאת זרים

עצרו את גירוש הפליטים הדנים

בישראל חיים כיום כ-700 פליטים דנים, מהם 400 ילדים שאינם יכולים לחזור לארצם עקב סכנה ממשית לחייהם.

תגיות: הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, יותם בן מאיר, כולנו פליטים, מבקשי מקלט, פליטים, שווים יותר ושווים פחות

זעקי ארץ אהובה

הקדמה קצרה (תודות למצפן): מאמר זה פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-25.12.1953, ופעם נוספת בתאריך 18.2.1983, במלאת 27 שנים למותו של עזריאל קרליבך, שלושה ימים לאחר שאמיל גרינצווייג נרצח בהפגנת "שלום עכשיו" בירושלים. חברי הארגון הסוציאליסטי בישראל – "מצפן" הדפיסו והפיצו אותו ככרוז באותו חודש. קרליבך אמנם מאמץ בלי הסתייגות את המיתוס הציוני על מלחמת 1948 ועל "בריחת הערבים", אבל הוא גם מראה בבירור שהכיבוש של 1967 אינו שורש הסכסוך הציוני-פלסטיני. הערה נוספת: יושם לב כי קרליבך, שמונה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לא נרתע מהשוואה בין מעשי הגזל הציוניים למעשי הגזל הנאציים. כותרת מאמרו לקוחה משם ספרו של אלן פאטון הדרום אפריקאי, "זעקי ארץ אהובה", שיצא לאור זמן קצר לפני כן. אגב, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הוקם אף הוא בשנת 1948…

זעקי ארץ אהובה

בואי בתי הקטנטונת, ונעלה הגלילה. עניין דחוף לי אלייך שם.

עוד לא מלאו לך עשר שנים, ואת לא תביני דבר. ובכל זאת את חייבת לראות ולהסתכל.

ואף אם תגדלי, ובת עשרים ושלושים תהיי – עדיין הדברים לא יהיו נהירים לך, ואולי אף יישכחו כליל מלבך.

אבל יבוא יום ויזכירו לך את כל אשר תראי ואז הדברים האלה יגעו בך ויפגעו בך מאוד.

ובאותו יום – ואני לא אראנו -  תשאליני בכאב ובזעם: אבא, אתה? אתה עשית זאת?

• • •

את ההרים אני רוצה להראות לך בתי. הרי הגליל העליון והתחתון. סביבות נצרת, ציפורי וברעם. אדמות נרחבות, מהן פוריות ומהן שוממות, במעלה ובמורד, מיליוני דונמים.

לערבים היתה שייכת הארץ הזאת בימים שאת אינך זוכרת אותם. להם היו הכפרים ולהם היו השדות. היום שוב איך רואה הרבה מזה – רק ישובים עבריים פורחים קמו תחתם, כן ירבו. כי נעשה לנו נס גדול ויום אחד קמו הערבים האלה וברחו מפנינו, ואנחנו את אדמותיהם לקחנו והפרחנו. ובעליהן הקודמים עברו וישבו בארצות אחרות.

רק זעיר פה זעיר שם עוד תראי כפריהם של ערבים. הם של המעטים, אשר נשארו בתוכנו. אין יודע למה אלה לא ברחו. אפשר מפני שלא הספיקו. אפשר מפני שקיוו ששדותיהם שלהם לא ייכללו במדינה היהודית. אפשר מפני שקיוו, כי גם אם ייכללו, לא יאונה להם כל רע, כי כך הבטיחו היהודים קבל עולם. על כל פנים, היו לאזרחים במדינה, ונשארו.

והיכן שדותיהם? – את שואלת. אלה, בתי, לא נשארו.

מה קרה לשדות? פשוט: לקחנו אותם.

איך אפשר? – איך יכולים לקחת את האדמה השייכת לאדם אחר הנמצא בתוכנו והוא יושב עליה ומעבד אותה?

אה, בתי, בזה אין קושי טכני. לכך דרושה רק עוצמה. אם רק כוח השלטון בידך, אז אתה מכריז, למשל, כי השדות הללו הם "אזור סגור". ואתה אוסר על כל אדם לגשת לשם בלי רשיון. ואתה נותן את הרשיונות רק למקורביך, אנשי הקיבוצים הסמוכים, שלטשו עיניהם לאדמה הזאת. ואינך נותן רשיון לערבים, אשר להם האדמה שייכת. כל כך פשוט הדבר…

כלום אין חוק? כלום אין שופטים בישראל?

כן, נכון. זה היה מכשול טכני קטן. ערבים באו לבתי המשפט שלנו ותבעו שהגנבים יחזירו להם את אדמתם. ואכן השופטים פסקו, שהערבים הם הבעלים החוקיים שעיבדו את השדות הללו מדורי דורות, שגם לדעת אנשי הביטחון אין כל סיבה למנוע בעדם שימשיכו לחרוש ולקצור כאן, שלא היתה ואין כל זכות לקיבוצים הסמוכים לקחת לעצמם את האדמות הללו, שלא קנו ולא שילמו ולא פיצו, והכל רכושם של הערבים וצריך להחזיר להם.

נו, ובכן – אם השופטים פסקו – הרי המדינה תשמור את החוק!

• • •

לא, בתי. זה לא כך. אם החוק הוא נגד הגנב, והגנב חזק למדי, כי אז – הוא עושה חוק שיהיה בעדו.

כיצד?

מתכנסים בכנסת כל אלה שיש להם חלק בגזילה. ומי אין לו? לקחו את 300 אלף הדונמים האלה משרדי הממשלה ומפא"י ומפ"ם והדתיים – כולם. והם אומרים: אנחנו כבר התרגלנו לקרקעות הלו, הן מוצאות חן בעינינו. ואיננו רוצים שהשופטים יפריעו לנו להחזיק בהן. בואו נעשה חוק, שאי אפשר עוד להוציא את האדמות מידינו.

איך?! איך אפשר לכתוב חוק נגד חוק?

את עוד צעירה מאוד, בתי, וכשתגדלי תדעי כמה קל הדבר. כתבו, פשוט, שבעניין האדמות הללו, אין חוק. כתבו שבעניין הזה אין דין ואין דיין. כתבו, שבעלי האדמות הללו אסור להם לפנות לשופטים.

טוב – אבל… אבל מה זה יעזור? הרי באיזה מקום שהוא רשום, שהערבים הם הבעלים, הרי יש ספרי אחוזה…

ובכן, כתוב בספרי האחוזה – אז מה יש? כתבו בחוק, שצריך למחוק מה שכתוב בספרי האחוזה. צריך למחוק את שם הבעל הערבי, ולרשום תחתיו שם יהודי.

בלי שום דבר? סתם ככה?

לא כי – אלא עם הדבר הזה אשר אני רוצה להראות לך עתה.

• • •

הרי החוק-נגד-לא-תגנוב זה נתקבל כבר לפני שלושת-רבעי שנה – אך עכשיו, בימים אלה, מתחילים להגשים אותו. עתה הקימו את משרדי הגזילה הרשמיים, וכאן – - -

לא, בתי, התיישבתי בדעתי. לא נלך לשם. לא אראה לך. לא אוכל. אפשר ואת לא תראי שם כל דבר. רק פקיד מסכן אחד, המקבל משכורת זעומה, ושולחן רעוע, וכמה ניירות, ותו לא. שום מחזה קורע לב. את, אולי – עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"… סלחי לי, בתי, עיניים כאלו לי – והן מסתחררות. והן אינן רוצות לראות את מדינת היהודים באור הזה, בכל מאודן אינן רוצות. הן מתגוננות בכל כוחן, בכאב צורב, בפני המחזה הזה, בפני ההשוואות הללו… והן מאמינות, באמונת-אומן עמוקה, כי לא זאת היא ישראל, ולא כאלה הם היהודים, וכי רק רוח שטות חולפת נכנסה בהם בכמה תאבי-בצע ושיכורי-עוצמה, והם מפללות שייסלח להם למנהיגים הללו, כי אין ליבם יודע את אשר ידיהם עושות, כי צעירים מאוד בחוכמת המלוכה הם, ובחפזם אינם רואים את פרי מעלליהם… והן בטוחות, בעיניים הללו, כי המראה הזה יתנדף כענן… כחלום בלהות…

אבל ברגע הזה?

ברגע הזה ולפי שעה -  זאת היא מציאות.

• • •

ברגע זה הפרוצדורה ב"רשות מוסמכת" שכזאת היא פשוטה למדי, וכפולה.

הצד האחד שבה – הוא פעיל מאוד. הצד האחד הוא זה – הרוצה להפוך את הגזילה אשר גזל למעשה חוקי. לשם כך צריך הגוזל רק להביא תעודה של השר, המעידה על שלושה דברים – לפי נוסח ה"חוק". ראשית – שהאדמה נלקחה אי-פעם בתוך ארבע השנים הראשונות של קיום מדינת ישראל, בין 1948 לבין 1952, באיזה תירוץ שהוא, מטעמי ביטחון או התיישבות, או "פיתוח". שנית – שהבעלים האמיתיים, הערביים, לא הורשו לשוב לאדמתם זו גם באפריל 1952. ושלישית – שיהודי רוצה להמשיך ולהחזיק באדמה. אז, כי אז האדמה מועברת לרשות הפיתוח, והיא נעשית קניין רשות הפיתוח "נקי מכל שיעבוד ומייד" ותירשם בספרי האחוזה על שמה. והמעוניינים היהודיים פעילים עכשיו מאוד בהכנת התעודה הזאת. זה החלק האחד של הפרוצדורה.

והחלק השני?

הוא הערבי. הוא הבעל הקודם של האדמה, שלא ניתן לו לגשת אליה מאז הוכרז בארץ הזאת קץ הקולוניאליזם וקץ חוקי הקרקע הגזעניים וקץ ההפליות וראשית זכויות האדם וקדושת הדמוקרטיה. הוא, הבעל הערבי הקודם של האדמה, שצריך אף הוא לסמוך ידיו על זה, שאדמתו נלקחת ממנו כדת-וכדין. והערבים, כמובן, אינם פעילים כל-כך בסיוע לרשות המוסמכת, והם אינם מופיעים במשרדים בהמוניהם, בלהיטות, כדי "לסדר את העניינים".

אם כך, אם הערבים אינם משתפים פעולה, ואם הם אינם חותמים – הרי כל העיסקה בטלה ומבוטלת?

לא. החוק אינו נאיווי עד כדי כך, שהוא מביא את הערבים בכלל החשבון. החוק מעביר את האדמה מידי הערבי מבלי שהערבי מעביר אותה. החוק אפילו נותן פיצויים לערבי, בלי שהוא – מקבל אותם…

אתה עושה צחוק, אבא. איך זה אפשרי?

זה אינו צחוק – בלתי אם צחוק מר – וזה אפשרי מאוד. זה אפשרי קודם-כל על-ידי-כך שהערבי הוא שצריך לבוא ולהוכיח את בעלותו על הקרקע. לא היהודי שלקח צריך להוכיח, אלא הערבי שמנו נלקח. מעין "המוציא מחברו עליו הראיה" – הפוך. וידוע, מה קשה להוכיח בעלות בארץ הזאת בכלל, ולערבי בפרט, למשפחה ערבית שפוזרה ופוצלה על-ידי המלחמה בפרט שבפרט.

אך גם אם יכיח – לא יעזור לו. כי הרי אין הוא יכול לפנות אל בית-המשפט שידון באמיתות הוכחותיו. אין בית-משפט לעניין זה – אלא – הפקיד שצריך לתת או לא לתת פיצויים הוא הוא הקובע: שוכנעתי שאתה הבעל ועלי לשלם לך, והוא הפוסק: אינני משוכנע ואינני משלם. בידי הנתבע לקבוע את עצם הזכות לתביעה!

אולם אפילו הפקיד מודה שערבי זה וזה היה פעם הבעל של האדמה – עדיין אין הערבי יכול לדרוש את דרישתו שלו. החוק קובע, שגם אם ידרוש כסף – אי-אפשר לתת לו מה שאדמתו שווה. אלא מותר לתת לו רק מה שהאדמה היתה שווה לפני… שלוש שנים, באחד בינואר 1950. כאילו אין ולא היתה ולא תהיה אינפלציה. כאילו שר האוצר או שר הפיתוח או מישהו במדינה היה מסכים לקבל היום את המשכורת שקיבל לפני שלוש שנים. וכאילו הפלאח, אשר נותנים לו היום עשרים לירה לדונם, כפי שהיה שווה לפני שלוש שנים, יוכל לקנות לעצמו עכשיו בכסף הזה אפילו חלק שלישי של דונם או חלק רביעי וחמישי…

אז לא יקח את הכסף, וחלאס?

חכי, בתי, אנחנו עם חכם ונבון. אנחנו דאגנו גם לזה.

אם לא יקח את הכסף – זה לא יעזור לו. אז… מפקידים את הכסף בבית המשפט (לצורך כזה אנו פונים אל מוסדות הצדק!) ויהא מונח שם. ואם הערבי לוקח או לאו – שוב אין זה מענייננו. אף אם לא יקח – ניחא. על-כל-פנים אין זה משנה, שאדמתו עברה "כחוק" לידיים שלנו…

אך למה – את שואלת – למה ולשם מה לו בכלל כסף? הוא עובד אדמה והוא רוצה אדמה!

נכון, גם לזה דאג החוק. במקרים מיוחדים במינם מכיר החוק, שלעובד אדמה מגיעה אדמה. אם האדמה שנלקחה ממנו: אל"ף – שימשה לחקלאות, בי"ת – היתה מקור פרנסתו העיקרי וגימ"ל – אין לו קרקע אחרת כדי מחייתו – קיים מקרה כזה. כלומר הוא צריך להוכיח או לשכנע, שאין לו כלל ממה לחיות. שזה שש שנים הוא מת מרעב או היה צריך למות ברעב, ואז – - -

אז, אחד הקיבוצים היהודיים הלוקחים עשרות אלפי דונם יחזירו לו לפחות את חלקת אדמתו הקטנה כדי מחייתו?

לא, אז רק חייבים להציע לו אדמה אחרת. ואף היא לאו דווקא כבעלות אלא גם בחכירה! ואף לא כערך כל מה שנלקח ממנו, אלא מספיק גם "חלק". ולא צריך לתת מה שהוא רוצה, אלא רק – להציע.

אבל אם מציעים לו, והוא אין לו מחיה אחרת, ודאי יקח, לא כן?

• • •

אכן זה הוא, בתי, מה שרציתי להראות לך בגליל, על ההרים עליהם התהלכו נביאי הצדק הישראלי, על וף הים אשר בו נולדה תורת האהבה הצבועה, שלעגנו לה ודחינוה בבוז, אנו – עם קדושים. זה מה שרציתי להראות לך.

כן, אי-פה אי-שם יש ערבים שאינם יכולים עוד להחזיק מעמד. שדותיהם נלקחו מהם לפני שנים רבות, הם נתדלדלו והצטופפו בחלקות צרות – ועתה, אם ישתפו פעולה בהגשמת חוק זה, של "רכישת" מקרקעים, אפשר ויקבלו בכל זאת, הרחק ממקום מגוריהם, משהו מן המשהו, ויש מהם הבאים ושואלים מה יוכלו לקבל.

והנהעתה מציעים להם – אדמות שאינם יכולים לקחתן. מציעים להם את הערמון בתוך האש. מציעים להם אדמות של – ערבים אחרים, של אחיהם אשר ברחו מעבר לגבול.

והעבים אומרים, כמובן: אדמה זו? – הרי זו אינה שלכם, איך אתם מציעים אותה לנו? הרי זו של אחינו הערביים, ואתם תחפצו, שלמען יהא הגזל אשר גזלתם מאיתנו חוקי, נלך ונגזול אנחנו משל אחינו? – ומה נאמר לבני משפחותיהם שנשארו בתוכנו? – אם רק ישמעו על כך, הרי יתנקמו בנו! – ומה נעשה אם ישובו? האם אנחנו נכשיר את נישול בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו וזה ייקרא הפיצוי שאתם מפצים אותנו?

והערבים מסרבים לקבל אדמות כאלו. אך לנו ולחוק שלנו זה לא איכפת, אנו חייבים רק להציע. אם הם אינם לוקחים, המה האשמים ואנחנו רוחצים בנקיון כפינו…

אנחנו איפשרנו להם לקחת פיצוי מלא בעד מה שלקחנו מהם. אנחנו צדיקים גמורים…

• • •

ואולי בכל-זאת לא נעלה הגלילה, בתי?

כי מפחד אנוכי במקצת. מפחד אני לעבור בכבישים ולהיתקל בהם, כשהם מחמרים אחרי עדריהם הצנומים ובבוא המכונית שלנו, הם מרימים עיניהם לקרתנו ומתוכן בוקעת השנאה היוקדת… מפחד אני להביט בעיניהם, כי מתבייש אנוכי. הם, אבק-אדם זה, האנשים היחידים בעולם שאיני יכול להביט ישר לתוך עיניהם. איני מתבייש להילחם בהם בקרב, איני מתבייש להיות אויב להם, או מתגונן מפניהם; איני מתבייש להיות יריב או נרדף או שנורר, או כל דבר… אבל גנב – גנב בלילה איני רוצה להיות.

לא לעורי אני מפחד, לנו הכוח. המכונית שלנו תדהר על פניהם בגאווה – הם יסורו הצידה, בהכנעה. הכל יעבור כשורה. המה המעט. המבצע יצליח, והכל יירשם בספרי הנכסים כחוק על שמנו…

אבל – זה אינו סוף המעשה, זה ראשיתו. הסכסוך הגדול עימהם לא נגמר בכך, הוא רק התחיל. והתסיסה רק מתחילה. ואני חרד לך מאוד, בתי, כי אני ושש, שאם תגדלי – את היא אשר תשלמי על כל אלה. איני יודע מתי, איני יודע במה. אפשר, הלוואי, בכסף בלבד. ואפשר, חלילה, בדמים, בצאתך את למערכה, בצאת בנך – אפשר במוקדם, אפשר במאוחר. קשה לנחש. המזרח הזה רדום ומתעורר לאטו ובמפתיע. אבל פעם בצורה זו או אחרת, זה מוכרח להתנקם. יש שילומים בעולם, יש עמים, הנאלצים לבוא ים אחד, כבדי עוון ומוכתמי-ידיים ולהודות ולשלם… יש שרים, הנאלצים לחתום חוזים חגיגיים: אשמנו וחטאנו וזו כפרתנו… אנחנו, על-כל-פנים, מאמינים בכך, אנחנו העם שהוליד תחת השמים האלה את הרעיון, כי גורלה של מדינה אינו אלא ראי צדקתה, כי לפי צדק ומשפט שבתוכה היא פורחת והיא נחרבת…

ואנחנו יודעים, כי זה המבחן: היחס אל המיעוט החלש בחולשתו. מבשרנו חזינו, משך אלפים שנה, בזה סימן בגרותה או רקבונה של מדינה: אם היא משתמשת בכוח שלטונה, כדי לגזול את כבשת הרש הזר, הגר.

אם ניתבע על כס-ההיסטוריה על יחסנו אל ארצות ערב השכנות – יהיה לנו מה להשיב. ואם על יחסנו למסתננים ועל אמצעי ביטחון, ויהא גם מופרזים, ועל מימשל צבאי ועל הגבלות תנועה – תהיה תשובה כלשהי בפינו. נוכל לעמוד קבל עולם בראש זקוף.

אך אם נישאל: כלום במדינה הגדולה הזאת על כל ערבותיה ועל מעט חלקיה היהודיים שבתוכה, צריכים הייתם לעשות פלסתר את כל שבועותיכם בפני עצמכם ובפני ועדות העמים, צריכים הייתם לבגוד בכל נבואות נביאיכם ובכל הלכות תלמידיכם ובכל תורות אחרוניכם חוזי הבראת העם בשובו את האדמה, צריכים הייתם לחלל כבוד כל משפט וחוק – כדי לחטוף כמה רבבות דונם מידי קומץ כפרים ערביים עלובים?…

כאשר נישאל זאת – לא נוכל להרים ראש.

• • •

בואי, בתי, אל אחד המשקים על האדמה הגזולה ההיא. בואי אל בית התרבות על-שם ראשוני החלוצים שלנו, שבאו אל העם הזה בדגל אחוות-העמים. עם ערב ירצו שם על נושא שהוא פופולרי הרבה יותר מזה שבחר לו אבא היום. יספרו שם על מחזהו של סופר נועז, שהרים את קולו בארצו נגד דיכוי השחורים בידי הלבנים – אף כי הוא עצמו מגזע הלבנים. וידברו שם גבוהה-גבוהה נגד העליונות הגזעית ונגד גוזלי אדמות הילידים באפריקה הרחוקה…

ואז הסירי אוזנייך מן הדיבורים הרמים, והטי אותן אל אדמת הארץ האהובה, אשר עליה דיבורים אלה נישאים.

והאזיני – ושמעת: אף ארצנו זו האהובה, זועקת.

וקמת וגדלת – ותיקנת את העוול – והשתקת את זעקתה.

תגיות: אמיל גרינצווייג, הגליל, זעקי ארץ אהובה, חמלה, מיתוסים, מצפן, עזריאל קרליבך, ציונות

The post כולנו פליטים appeared first on הכל שקרים.

חובבי טריפים בסן פרנסיסקו גילו לשמחתם לאחרונה כי ריבועי הקרטון ("בולים") ספוגי LSD שהם צורכים נושאים את אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של אמן הרחוב הבריטי בנקסי, בה נראה מפגין משליך זר פרחים במקום בקבוק תבערה.  

הנה ציור הקיר המקורי שיצר בנקסי בעת ביקורו בבית לחם לפני מספר שנים. עוד יצירות של בנקסי כאן.

The post חדש: טריפ LSD של בנקסי appeared first on הכל שקרים.

תמיד חלמת להרוג את הבוס אבל אף פעם לא הצלחת למצוא כלי נשק במשרד? הנה סרטון הדרכה קצר כיצד לבנות קשת מוצלבת מציוד משרדי בלבד. כל מה שצריך זה כמה עפרונות, עט, לחצן משרדי וגומיות. בהצלחה!

The post איך לבנות קשת מוצלבת מציוד משרדי appeared first on הכל שקרים.

קריסטין ספיר, בת 20, עובדת עם אביה במסעדה שלו בניו ג'רזי בארה"ב. אבא שלה, פמיניסט מוצהר, נוהג ללבוש לעבודה חולצה הנושאת את הכיתוב הבא:  

"כללים עבור מי שיוצא לדייט עם הבת שלי:
1. אני לא זה שקובע את הכללים
2. אתה לא זה שקובע את הכללים
3. היא זאת שקובעת את הכללים
4. הגוף שלה, הכללים שלה
אבא פמיניסט"

The post חולצה של אבא פמיניסט appeared first on הכל שקרים.