"חיילי חטיבת 188 אי שם בעוטף עזה קיבלו משלוח שיזכיר לחמאס מה יש לשריונרים מתחת לחגורה". תחת כיתוב זה הועלה הצילום הבא בו נראים חיילי החטיבה עם תחתונים שעליהם הודפס "אבל אני מוכן גם לכניסה קרקעית" ו"יש לי כיפת ברזל", שאותם קיבלו החיילים במשלוח מאזרחים תומכים. האמת, התחתונים משתלבים היטב בקולקציית הקיץ החדשה שהציג לאחרונה מדור אופנה של צה"ל.
The post מה יש לשריונרים מתחת לחגורה? appeared first on הכל שקרים.
ב-20 ביולי 2014 פתח צה"ל במתקפה על שכונת שג'עיה שבמזרח העיר עזה. סרט תיעודי קצר של אמג'ד אל-מאלכי ואחמד אעשור מציג את תוצאות המתקפה דרך עיני תושבי השכונה הפלסטינית.
The post שג'עיה: טבח עם שחר appeared first on הכל שקרים.
כוחות צה"ל בעזה הורגים פלסטינים רבים במבצע "צוק איתן", אך לא רק בני אדם. חיילי הצבא המוסרי ביותר בעולם הורגים גם סוסים, חמורים ובעלי חיים אחרים ברצועה. הצלמת אליסון דגר תיעדה כמה מהקורבנות הלא אנושיים של צה"ל בבית חנון.
The post הם יורים גם בסוסים appeared first on הכל שקרים.
יש מי שקוראים לגרש אותה מהארץ ואחרים אומרים שהיא בוגדת וטרוריסטית, אבל בינתיים הרחיקו את ח"כ חנין זועבי לחצי שנה מהכנסת - העונש החמור ביותר מעולם שהוטל על ח"כ. למה? בגלל שהיא אמרה שלדעתה רוצחי שלושת הנערים בגוש עציון אינם טרוריסטים. חופש ביטוי, עלאק.
עבור מי שרוצה להכיר מעט את תפיסת עולמה של זועבי, הנה נוסח דברים שנשאה בדיון במליאת הכנסת ביולי 2010 אשר בו הוחלט – עקב השתתפותה במשט לעזה – לשלול ממנה את הדרכון הדיפלומטי, את זכותה לקבל מימון לסיוע משפטי ואת זכותה לצאת למקומות בחו"ל שאליהם נאסרה כניסה של אזרחים ישראלים.
אישה, ליברלית, פלסטינית
"תרשו לי להציג את עצמי, קוראים לי חנין זועבי, אני אישה, אני ליברלית, אני פלסטינית, אני במדינה הזאת, אני חברת כנסת ואני חברת כנסת מטעם בל"ד. אני ליברלית, משמע, אני מאמינה בערכים אוניברסליים של חירות, חופש, צדק ושוויון. והערכים האלה הם ערכים אוניברסליים. אני יודעת שיש הרבה חברי כנסת פה שלא מאמינים בערכים האלה, שהם ערכים אוניברסליים שאין להם שום קשר עם לאום, דת, גזע או מין.
אני פלסטינית, משמע, אני ילידה פה וזו המדינה שלי. לא מדינה ולא צבא ולא אלימות ולא כלא ולא הסתה ולא הפחדה ולא אנשים ולא חברי כנסת ישנו את העובדה הזאת ולא ימנעו ממני לפעול על פי העובדה הזאת שאני פלסטינית. אני אזרחית, משמע, שאני מקבלת את כללי המשחק של אזרחות, את יחס אזרח מדינה. אני חברת כנסת, משמע, שאני פועלת למען הערכים והעמדות שלי. אני חברת כנסת, לא רק שיש לי את הזכות לעשות ככה אלא גם את החובה להיאבק למען הערכים והעמדות שלי.
ואני חברת כנסת מטעם בל"ד, משמע, העמדות שלי שונות בהרבה מהעמדות של הליכוד, של קדימה ושל רוב חברי הכנסת פה. לכן, אני לא מייצגת את קדימה, אני לא מייצגת את העבודה, אני לא מייצגת את הליכוד, אני מייצגת את אלה שבחרו בי. במקרה שלי, אני מייצגת קונסנזוס של חברי הכנסת הערביים.
אני חברת כנסת מטעם בל"ד, משמע, שאני נגד הכיבוש, אני נגד המצור, אני נגד דיכוי עמים ואני פועלת ונאבקת נגד הכיבוש ונגד המצור. ואתם חברי הכנסת, הייתם דווקא אמורים להגן על הזכות שלי לפעילות פרלמנטרית או פוליטית חופשית. לכן אנחנו נמצאים באותו מקום.
לכן, אתם הייתם אמורים דווקא להגן עליי בפני הגזענות וההסתה ומפני אלה שרוצים לרדוף אותי ולצמצם את חופש הפעילות והביטוי שלי.
אבל תהיו בטוחים שאני יודעת והעולם יודע עד כמה אתם רחוקים מזה. מאות חברי הפרלמנט מכל רחבי העולם, ארגונים וגופים בינלאומיים שהביעו תמיכה בי ובהשתתפותי במשט, נגד יוזמתכם לשלול את זכויותיי הפרלמנטריות. ובמקרה שלי, כמו שאמרתי, לא רק שאני מייצגת את העמדות של המפלגה שלי, אלא אני גם כן מייצגת את העמדות של חברי הכנסת הערבים, אני מייצגת קונסנזוס ברחוב הערבי.
אני מייצגת גם כן קונסנזוס עולמי. ואני חושבת שתפקידכם הוא לא לייצר או לחזק אטימות חברתית כללית לגבי מה אומר העולם על המדיניות בישראל, אלא תפקידכם הוא דווקא לחדד את הרגישות של דעת הקהל ואת הביקורתיות העצמית של החברה פה, שהיא חלק מהביטחון של כל עם, ושבלעדיה אין אפשרות להתקדמות השלום באזור מסוכסך. אל תתנו לתחושות ולמדיניות הכוחנית, לא בצבא ולא בממשלה, לנצח. זה התפקיד שלכם, לכן אתם חברי כנסת, לכן אתם לא בצבא.
לגבי האטימות והסתרת העובדות ובחירה בכוחניות כתחליף למדיניות – נהרגו תשעה אנשים, פעילים פוליטיים שהיו על המשט. לפי ההיגיון, הם היו אמורים להיות הכי אלימים והכי טרוריסטים. כך אומר שר הביטחון, שהוא ביקש לאסוף מידע מודיעיני לפני כן ולא אספו.
אז למה שלא תתחילו לאסוף עכשיו מידע ביטחוני ומודיעיני על תשעה האנשים שנהרגו? נראה אתכם מוצאים חומר על איברהים, מהנדס החשמל בן 61 שנה. נראה אתכם מוצאים חומר מודיעיני על עלי, בוגר התרבות הערבית, על הסטודנט בן 19 שנה שהצבא הרג. נראה אתכם מוציאים עכשיו את המידע הזה.
חברי הכנסת, אתם לא בחרתם בי ואני לא אמורה לייצג אתכם, ואין לכם זכות של הצבעה שנייה לגבי העמדות שלי. זכות ההצבעה ניתנה לכם פעם אחת, לכלל האזרחים, ולא ניתן להעניק אותה לחברי הכנסת עוד פעם, לקבוע מי ייצג ומה ייצג.
וחבר הכנסת לוין, האם אתה באמת חושב שאני צריכה לקבל ממך או מכל חבר כנסת אחר את האישור לפני כל אמירה או לפני כל הפגנה או לפני כל השתתפות בפעילות פוליטית?
האם אתה חושב שאתה צריך לאשר ולהעניק לי לגיטימיות פה? אני לא חושבת כך.
וגם כן, מי נתן לכם את הזכות להנפיק תעודת כשרות פוליטית? למי יש פה את הזכות הזאת. דווקא בתור מיעוט אתם צריכים להגן עליי ועל חברי הכנסת הערבים יותר מכל חבר כנסת אחר. דווקא אתם צריכים להגן עלינו יותר, בגלל שאנחנו מיעוט ובגלל שאתם הרוב. ובכלל אנחנו לא אמורים ואנחנו לא מייצגים קונסנסוס פה. וכן, אנחנו מחוץ לקונסנסוס, ודמוקרטיה לא נקבעת על-פי הקונסנסוס של הרוב. זו המשמעות של דמוקרטיה ואני היא זו שמגנה על הדמוקרטיה, לא אתם. ואני היא זו שמגנה על כללי המשחק הדמוקרטי ולא אתם. אתם מאיימים על הדמוקרטיה.
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, בנוסף לכך ההתייחסות שלכם אליי, ההתייחסות של המדינה הזאת אליי ואל חברי הכנסת הערבים ואל ההנהגה הערבית, היא-היא המבחן לדמוקרטיה.
אין לכם חופש בחירה לגבי כללי המשחק הדמוקרטיים. אתם לא תבחרו בכללי המשחק הדמוקרטיים. יש כללים שהם קבועים וכללים אלה אינם משתנים כאוות נפשכם. אתם לא צריכים להגן על הדמוקרטיה ממני, אתם צריכים להגן עליי למען הדמוקרטיה. אתם מטילים עליי עונש הנובע מיצר הנקמה ואת זה צריכים לרסן. אני לא שטתי בשביל להטיל מצור על תל-אביב. אני שטתי ונהרגו תשעה בני אדם בגלל שהם נאבקו למען שחרורה של עזה.
כאשר מאיימים עליי וכאשר מאיימים על חברי הכנסת הערבים, וכאשר מאיימים על ההנהגה הערבית ועל זכותנו לקיום פוליטי, אז אתם בעצם מאיימים על האפשרות היחידה לקיום דמוקרטי ולקיום שוויוני אמיתי, ולקיום של שוויון אמיתי בין הערבים לבין היהודים במדינה הזאת".
The post אישה, ליברלית, פלסטינית appeared first on הכל שקרים.
התרנגול "קארקור", כוכב הטלוויזיה האהוב ביותר על ילדי עזה, נהרג בהפצצת חיל האוויר בשכונת שג'עיה שבמזרח העיר עזה. מוחמד "חמדה" אלריר, אשר גילם את דמותו של התרנגול השובב בתוכנית הילדים "חלוצי המחר" בה לימד ילדים כיצד יש לחצות את הכביש בבטחה או לנהוג בכבוד כלפי ההורים, נהרג בזמן שהיה בביתו.
חמדה, בן 31, זכה לאהדת ילדי רצועת עזה שהיו מתקשרים בהמוניהם למערכת התוכנית ששודרה מדי שבוע בערוץ אל-אקצה, ערוץ הטלוויזיה של תנועת חמאס. "דמותו של חמדה משכה צופים מכל רחבי פלסטין ואפילו מהעולם הערבי, וילדים היו מתקשרים לתוכנית כדי למחות על כך שהתרנגול קארקור חצה את הכביש בחוסר זהירות, והיו נוזפים בו בטלפון וממליצים לו כיצד לדעתם עליו להתנהג", סיפר אחיו של חמדה, רפעת אלריר, בדברים שכתב לזכרו באתר אלקטרוניק אינתיפאדה. "המון ילדים היו מחכים ליום שישי כדי לצפות בהתנהגותו הפרועה של קארקור ולסייע לו לשפר את דרכיו, רק בכדי לשוב ולצפות בו בתחילת התוכנית הבאה שוב מתנהג באופן לא מקובל".
גופתו של חמדה נמצאה רק כעבור שלושה ימים לאחר שהוכרזה הפסקת אש הומנטרית שאיפשרה לאמבולנסים להיכנס לשכונת שג'עיה. "לא ידוע האם הוא דימם למוות במשך שלושה ימים או שנהרג מיד מהדף הפיצוץ או מרסיסים", סיפר אחיו.
"מכל 14 האחים והאחיות שהיינו, חמדה היה הכי יצירתי ומיוחד", סיפר רפעת. "הוא היה ביישן אבל גם בדחן והרפתקן. רוב הזמן הוא היה שותק, אבל כשהוא כן פתח את הפה, דבריו ביקשו בדרך כלל לפרוץ את גבולות המקובל". באינתיפאדה השנייה, לאחר שכמה מחבריו לספסל הלימודים של חמדה נהרגו על ידי ישראל, החלה היצירתיות שלו לבוא לידי ביטוי כאשר היה מדקלם בהפגנות קריאות מחאה פיוטיות, שהפכו לפופולריות בכל רחבי רצועת עזה.
The post צה"ל חיסל את התרנגול "קארקור" – גיבור תוכניות הילדים של עזה appeared first on הכל שקרים.
מה מטרות המבצע בעזה? מערכון של "ארץ נהדרת" מימי מבצע "עופרת יצוקה".
The post אין מטרות – אין כשלונות appeared first on הכל שקרים.
צולם במדינת ויסקונסין בארה"ב. כתובת הגרפיטי מתייחסת לתנועת חיבוקים חינם שנולדה בקיץ 2004 בעיר סידני שבאוסטרליה, ואשר במסגרתה אנשים נושאים שלטים שעליהם כתוב "חיבוקים חינם" ומזמינים עוברי אורח להתחבק. בעשור החולף הפכו חיבוקים חינם לתופעה חובקת עולם, בעיקר בזכות קליפ שתיעד את היוזמה.
The post חיבוקים חינם: גירסת האימה appeared first on הכל שקרים.
כריסטופר גאנס, דובר סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין (אונר"א), פרץ בבכי באמצע ראיון לערוץ אל-ג'זירה, שעות ספורות לאחר שהיה עד להרג ילדים בהפצצת צה"ל על בית ספר של אונר"א בשכונת ג'בלייה בעזה.
The post דובר אונר"א פרץ בבכי באמצע ראיון appeared first on הכל שקרים.
סיפור גוויעתם של הפנזינים וכתבי-העת העצמאיים בעשור הראשון של האלף השלישי הוא סיפור זוטר של התפתחות טכנולוגית, מעין קדימון צדדי לגוויעתה הצפויה של העיתונות המודפסת, ואחריה, אולי, גם הספרות המודפסת. הסיפור הזה אינו בהכרח מפתיע: כתבי-עת עצמאיים, בלתי מסחריים מבחירה, היו אמנם בנמצא כבר במאה ה-19, אך הם החלו לעטות את צורתם המוכרת בערך באמצע המאה ה-20, צמוד להתפתחותה של טכנולוגיה עם מאפיינים ייחודיים – טכניקת צילום המסמכים.
הטכניקה הזולה והזמינה איפשרה ליחידים ולקבוצות קטנות להפיק פרסומים באופן פשוט ודיסקרטי: במקום בתי-דפוס ומערכי הפצה עצומי מידות, הנתונים לפיקוח מתמיד מעצם העובדה שתוצריהם הופצו לקהל המוני, כל מה שנדרש כדי להיות מו"ל עצמאי היה גישה למכונה קטנה וזולה שכמוה יש בכל משרד או חנות לציוד משרדי. המגע עם המכונה ארעי, הוא אינו מותיר מאחור שובל של ניירת מפלילה ואינו מצריך רישיון ממשלתי.
פנזינים בתצורתם המוכרת הם אפוא תופעה ותיקה בעולם, אך בארץ הגל הזה הגיע לפרקו באיחור של כמה עשורים, באמצע-סוף שנות ה-80 של המאה שעברה. פנזינים וכתבי-עת מצולמים (רובם בעלי אופי שמאלי רדיקלי) היו בנמצא עוד לפני כן, אך לפחות על-פי התיעוד הזמין,קשה לומר שהם היו חלק מתת-תרבות ענפה; הם צצו, משכו או לא משכו תשומת לב, ונבלעו בחזרה ברעשי הרקע הקבועים.
קונספציה בינלאומית שגויה ורווחת נוטה לייחס את הולדתו של הפנזין למעגל הרחב של תרבות הפּאנק, שנבטה באמצע שנות ה-70 וצמחה לכדי תנועה של ממש לקראת סופן, אך בישראל הסיפור היה פחות או יותר כזה: עם התרחבות שורותיה של קהילת שוחרי המוזיקה מקשת הסגנונות שכונו אז "אלטרנטיביים" – רובה תחת בהשפעות בינלאומיות מובהקות, מהולות באלמנטים מקומיים מעטים – החלו לצוץ בשוליה, בצד קלטות ותקליטים, גם חוברונים, בבחינת חומר משלים לתכנים המוזיקליים.
השער האחורי של הגיליון השלישי של "AM", הוצאתצירופימקרים, ינואר 1998
בתחילת הדרך היו הפנזינים הללו נחלתו הכמעט בלעדית של ציבור קטן ומסוגר, בעיקר מערי גוש דן והשרון (ובמידה פחותה מירושלים), והם עסקו בעיקר במוזיקה ובפוליטיקת שוליים מהסוג שלא זכה לביטוי גם באגפיהן השמאליים של העיתונות והספרות הממוסדות. כמה מהפרסומים והיוצרים הללו הגדירו את עצמם כאנרכיסטים; כמה מהם אכן היו כאלה. ובהתאם לגודלה של הקהילה, מעטים נחשפו אליהם.
המצב הזה החל להשתנות בראשית שנות ה-90, עם לידתם של פנזיני פאנק אנרכיסטיים דוגמת "הכל שקרים" (אזור המרכז, 1991–1993) ו"נקרופיליה לנוער" (קיבוצי הגליל העליון, 1991–1994), שליוו את צמיחתה של קהילת הפאנק הפוליטית בישראל (וגם שיתפו פעולה זה עם זה). פנזין אחר שנולד באותה תקופה, "סטיות של פינגווינים" (כפר-סבא, 1991–1998), החל לתפוס תאוצה רק שנתיים-שלוש לאחר מכן והציב לעצמו מטרה יוצאת דופן – להגיע לתפוצת שיא.
מבין שורה של פנזינים שפעלו באותה העת, השלושה הללו זכו בדיעבד ובאופן כמעט בלעדי למעמד מיתולוגי, בין היתר מהסיבה הפשוטה שיוצריהם לא מיהרו לנטוש את הזירה שבה צמחו, בניגוד לרוב הפנזינאים, שהוצאתו של כתב-עת עצמאי היתה עבורם בעיקר חלק מאפיזודת נעורים זמנית. בהתאם, קהל היעד המרכזי שלהם היה בני נוער וצעירים בתחילת שנות ה-20 לחייהם – ציבור שהוזנח על-ידי כמעט כל שחקניה של המדיה הממוסדת, שבאותן שנים עדיין התקשתה לנער מעצמה את שרידיהן של המסורות הישנות.
היוצרים, רובם בני נוער וצעירים ממין זכר, זכו להתנכלות כלשהי מרשויות השלטון, אבל היתה זו התנכלות סמלית בלבד: מגמת ההתאוששות מהמשבר הכלכלי של שנות ה-80, ובצדה פתיחת שוק התקשורת לגורמים פרטיים-מסחריים, עודדו שיח מתירני יותר, שאיפשר להעלים עין מהתכנים הקיצוניים, שכמה מהם גבלו בהסתה. ההפצה עצמה היא הפרה של חוקי המסים, אך הללו, ככל הידוע, מעולם לא נאכפו על פנזינאים תושבי ישראל. כך קרה ששנים אחדות לאחר קומם של "סטיות של פינגווינים", "הכל שקרים" ו"נקרופיליה לנוער" הצליחו יוצריהם, ועימם שורה של פנזינאים זכורים פחות, למצוא לעצמם איזון כלשהו על כתפיהם הננסיות של הפנזינים שקדמו להם ולהשקיף הלאה, אל עבר שלב התפתחותי מתקדם יותר.
האביב של שינקין
לקראת המחצית השנייה של שנות ה-90 כבר ניתן היה להצביע על גל של ממש: בארץ פעלו עשרות פנזינים חוצי קהלים וקהילות, שכמה מהם מנו את מכירותיהם באלפי עותקים – אחדים מהם אף רווחיים (תופעה כמעט בלתי נתפסת בהקשר זה). המשטרה ולעתים גם השב"כ המשיכו אמנם להתנכל פה ושם ליוצרים, לרוב מהזרם האנרכיסטי-ניהיליסטי, אולם איש לא הועמד לדין ולא נעשו פעולות של ממש כדי למנוע את הפצת החוברות.
לפחות שני מערכי הפצה מושקעים (אם כי חובבניים לחלוטין) דאגו לשיווק: "סטיות של פינגווינים" שידרג את איכותו למגזין כרומו עם פרסומות, וחבריו הקימו מערך הפצה שבמסגרתו שאפו לשווק (ללא כוונות רווח) כל פנזין ישראלי שבנמצא (כמו גם ספרים, דיסקים וחולצות). היה זה מערך נרחב, ששילב בין אמצעים פיראטיים (דואר, דילרים, דוכנים ארעיים) וממוסדים (חנויות, מנויים); את המערך השני הקימה הוצאת צירופימקרים התל-אביבית, ששימשה בית לרובם הכולל של הפרסומים האנרכיסטיים בישראל, ומתוקף כך הפיצה עשרות חוברונים בדוכנים ארעיים, באמצעות דילרים, בדואר ובמרכזי אינפורמציה. פנזינים אחרים ניהלו מערכי הפצה משל עצמם, ולעתים קרובות שיתפו פעולה עם אנשיהם של שני אלה (שבעצמם שיתפו פעולה אלה עם אלה). דוכנים הוקמו בשוליהם של אירועים ממסדיים, מחוץ להופעות, בהפגנות המוניות, ורבים מהפנזינים אף קיבלו דריסת רגל בחנויות ספרים ומוזיקה.
לא תהיה זו הגזמה לטעון שבמשך פרק זמן לא קצר, בין אמצע שנות ה-90 לשנותיו הראשונות של העשור שבא אחריהן, התחום שיגשג. השטח רחש: פנזינים התמזגו זה עם זה, התפלגו לתתי-חוברונים, קטלו זה את זה במדורי ביקורת שהקימו בין דפיהם, סייעו זה לזה בהדפסה, ניהלו חליפות מכתבים אינטנסיביות עם קוראים ועם עצמם, החזיקו מפיצים בפינות הנידחות ביותר של הארץ, מדימונה שבדרום ועד קיבוצי הגליל העליון – אך בראש ובראשונה הם ניהלו מערכות שעסקו בענייני הפנזין בקביעות ועל בסיס יומיומי. החלטתם של יוצרים מהזרם המרכזי לשלוח יד בפובליציסטיקה עצמאית או לשתף פעולה עם פנזינאים, כמו גם חטיפותיהם של פנזינאים בולטים על-ידי כלי תקשורת ממוסדים, הוכיחו שקהל הקוראים התרחב: פנזינים חדלו להיות נחלתם הבלעדית של גולים תרבותיים שאינם באים על סיפוקם מהבימות הממוסדות, ונמהלו בזרם המרכזי בלי הרבה ייסורי מצפון. היו כאלה שסירבו לשתף פעולה עם השטן – אך גם הללו דאגו להתרברב בהצעות שקיבלו.
כפולה מתוך "סטיות של פינגווינים" 19
חלוקתם של הפנזינים שפעלו בעשור שבין 1995 ל-2005 לקבוצות מסייעת להבין את התהליך הקיצוני שעבר על התחום לקראת תומן של עשר השנים הללו:
הקבוצה הראשונה, הבסיסית ביותר, כוללת חוברות שניתן להגדיר בהכללה כפנזינים אישיים – מעין יומנים פומביים, מִקבצי טורים, אוספי הגיגים או שילוב כלשהו בין השלושה. מעצם טבעם, פנזינים ממין זה זוכים בדרך כלל לתפוצה מצומצמת. ראויים לציון בתחום זה: "חמור", פנזין אישי מאת קובי אור, הרואה אור בתפוצה זערורית אך בהתמדה משנות ה-80 ועד ימינו; "Essence", פנזין רב-פורמטים מאת אבי פיטשון,לעתים בשיתוף כותבים אורחים, היוצא מאז 1993; ו"מלחמת מים" מאת סנטיאגו גומז (ארבעה גליונות ראו אור מתחילת העשור הראשון של האלף ועד אמצעו).
בקבוצה השנייה נכללים פנזינים מכמה סוגים, שהמשותף להם הוא מרכזיותו של מאפיין ויזואלי כלשהו – קומיקס, קולאז', צילומים וכיו"ב. ראויים לציון בקטגוריה זאת: "Plan B" (תל-אביב, 2001–2005. פנזין קומיקס); ו"MFM" (ירושלים, 2005–2010. פנזין ששילב קומיקס, כתיבה משתלחת, הזיות סמים, גסויות מחודדות היטב וניירות שנאספו מהרחוב; ראו אור 21 גליונות וחמישה נספחים). תחת הסכך הרעוע של הקבוצה הזאת ראו אור מאז אמצע שנות ה-90 עשרות, אם לא מאות, חוברות קומיקס, מהן מצליחות, מיעוטן כחלק מסדרה של פרסומים. למעשה, רובו המכריע של הקומיקס הרואה אור בישראל נדפס עד היום בפורמט של פנזין.
את חברי הקבוצה השלישית ניתן להגדיר בזהירות כפנזינים סמי-עיתונאיים, כלומר כאלה שעניינם הפצת מידע שאינו זוכה לבמה בכלי התקשורת הממוסדים – החל ממידע היסטורי, עבור בסיקור של קהילות מוזיקליות/אמנותיות/פוליטיות, בטורי דעה ומאמרים במבנה מסורתי, וכלה במדריכים מעשיים ומידע כללי ונקודתי על התארגנויות אקטיביסטיות. בין אלה ראויים לציון: "אבק" (פנזין מוזיקה תל-אביבי, 1992–1993); "המחזה/במחזה" (פּאנק, פוליטיקה ומוזיקת שוליים, 1993; השם הוחלף בין הגיליון הראשון לגיליון השני, שהיה גם האחרון); "מלחמת המילים" (קריית-אונו/תל-אביב, פנזין פאנק פוליטי שפעל מתחילת שנות ה-90 עד סוף 1995; הגיליון האחרון, מס' 5, עסק בסרבנות, עורר רעש תקשורתי מסוים, והמשיך להידפס עד אמצע העשור שלאחר מכן. יש המעריכים כי בסך-הכול נמכרו כ-5,000 עותקים מגיליון זה. במאי 2000 יצא לו מעין פנזין המשך, שהחזיק מעמד גיליון אחד בלבד: "כתמי דיו"); סדרת חוברונים על אנרכיזם מבית הוצאת צירופימקרים/הבריגדההאנרכיסטית של הגליל העליון; ו"מדריך גונזו לקב"ניסט הצעיר" (כרמיאל/ירושלים, 2003–2005. בעריכת הח"מ). אף שאינו עצמאי לחלוטין, במשבצת זאת ראוי להזכיר גם את "במחתרת" – כתב-עת לענייני מוזיקת שוליים מבית האוזן-השלישית ורדיו השרון, שפעל בסוף שנות ה-90 ומעט לאחר תומן.
הקבוצה הרביעית היא אולי סוגת-העל של התחום: פנזינים אנתולוגיים, כלומר כאלה המשלבים את מאפייניהן של שלוש הקבוצות הנ"ל, לרוב תוך ריבוי משתתפים וניהול של פלטפורמה קבועה של עבודה והפצה. ראויים לציון בקטגוריה זו: "סטיות של פינגווינים" (שב-20 גליונותיו שילב קומיקס, פרוזה וכתיבה סמי-עיתונאית בענייני חברה ותרבות, ומתוקף הצלחתו חסרת התקדים – יוצריו טוענים כי הגליונות המאוחרים נדפסו ב-5,000–6,000 עותקים – אירח דרך קבע כותבים מוכרים דוגמת דודו גבע, אתגר קרת, זאב אנגלמאיר ואחרים); "AM" (תל-אביב, הוצאת צירופימקרים. חמישה גליונות ראו אור בין דצמבר 1996 לינואר 1998, גיליון שישי יצא ב-2001); "בעבור חופן דולרים" (מצפה-חרשים, שמונה גליונות בשנים 1996–1998); "הקורמורן" (קיבוץ נירים/רמת-גן/יבנה, ארבעה גליונות בשנים 2001–2002; בעריכת הח"מ); ו"מרים" (ירושלים, 2003–2004, בהוצאת חברי להקת ישראל וחבריהם. חרף תקופת הפעילות הקצרה של הפנזין – 22 חודשים בלבד – הצליחו עורכיו להוציא לאור 21 גליונות, רובם עבי כרס יחסית). במשבצת זו ראוי להזכיר גם את גליונות כתב-העת "הערת שוליים" (2001–2007), אם כי העובדה שהופצו בעיקר במסגרת אירועים נקודתיים מנתקת אותם מהתהליך הגורף למדי שחל על חוברות מסוגה זו.
מתוך "הכל שקרים", גיליון 4, קיץ 1993
הבועה מתפוצצת
כמו בכל שלם העולה על סכום חלקיו, כשהחל העסק להתפרק הוא עשה זאת באופן שניתן לתארו כקריסה. העשור הפורה של הפנזינים בישראל התאפשר בשל הצטלבות ייחודית של כמה גורמים שרק במקרה השפיעו זה על זה באופן שיצר תגובת נגד יצירתית: מצד אחד, קהל גדול של בני-אדם שרצו לומר דבר-מה ומסיבות שונות לא קיבלו דריסת רגל בכלי התקשורת המסורתיים; מנגד, קהל גדול אף יותר של בני-אדם שרצו לצרוך תכנים שפשוט לא היו בנמצא. פתיחות מסוימת מצד השלטונות והעלמת עין מהצפצוף על החוק סייעו למגמה לפרוח, וכך גם מהפכת המחשוב ההדרגתית של שנות ה-90, שתרמה לתקשורת בין היוצרים, העשירה את אפשרויות העיצוב וההפקה שהיו ברשותם והוזילה באופן משמעותי את עלויות ההדפסה.
התפוצצות בועת הדוט-קום בסוף שנות ה-90 העניקה לפנזינאים ארכה יקרה, אך שלוש-ארבע שנים בתוך העשור שלאחר מכן כבר הלכה ונחשפה מגמה עם השלכות הרות גורל עבור העיתונות העצמאית המודפסת: הרשת מימשה את ההבטחות שפיזרה רק כמה שנים קודם לכן ומיצבה את עצמה ככיכר העיר החדשה; המארג הצפוף של בלוגים, רשתות חברתיות, אתרים עצמאיים ושירותי שיתוף מציע כר פעולה קל לתפעול, חינמי כמעט לחלוטין ורב תפוצה פי מאות ואלפי מונים מזה שמציעים הפנזינים – יהיו אשר יהיו איכותם ויעילותו של מערך ההפצה שלהם.
שנה-שנתיים מאוחר יותר היתה זו כבר עובדה מוגמרת: פנזינים אישיים, מהקבוצה הראשונה, נעלמו כמעט כליל; זמינותו של הבלוג הפכה אותם למיותרים. פנזינים סמי-עיתונאיים נעלמו גם הם כמעט כליל – הקלות הקיצונית של הפצת מידע בעידן המקוון – שבחסותה קמו אינסוף אתרי חדשות אלטרנטיביים, בלוגים סקטוריאליים, רשימות דיוור וקהילות מקוונות – מעמידה באור מגוחך אדם שבניסיון להפיץ מידע לקהל רחב ככל הניתן ידפיס ערימה של חוברות וינסה למכור אותן בכסף או לחלקן ברחוב. אדם כזה נקרא היום תמהוני.
ידיעה על הגיליון החמישי של "מלחמת המילים", "ידיעות אחרונות", 24.1.1997. הקישו על הדימוי להגדלה
לפנזינאים משתי הקבוצות הנ"ל סיפקה הרשת פתרונות כמעט הרמטיים. לא כך קרה עם פנזיני-העל, האנתולוגיים. המצב הישן עודד יוצרים להתאחד לטובת הפלטפורמה, שהצריכה השקעה כספית ומאמצים הפקתיים; כיום הפלטפורמה זולה וזמינה, ולפיכך מעודדת התבדלות. הפנזינים האנתולוגיים – פסיפסים מגובבים, חד-פעמיים, של טקסטים ודימויים שנוצקו כמקשה אחת ובכך הזינו זה את זה – התפרקו לרסיסים ונעלמו מהשטח כמעט לחלוטין. נכון להיום טרם קם מודל אינטרנטי שביכולתו לשחזר את חוויית הדפדוף בגיליון של "סטיות של פינגווינים", נאמר, וקשה לנחש אם אי-פעם יקום מודל כזה וכיצד הוא ייראה.
לפנזינים הגרפיים, מנגד, טרם קם תחליף מקוון, ותעיד על כך העובדה שמדי שנה בשנה ממשיכות לצאת בישראל עשרות חוברות קומיקס עצמאיות – תופעה שככל הנראה רק הולכת ומתרחבת. הפריחה הזאת מתעתעת, ומקורה בעובדה שהזירה המקוונת טרם הצמיחה פלטפורמה מוצלחת ופשוטה להצגת קומיקס, כמו גם בנטייתן של הוצאות הספרים ומערכות העיתונים בישראל להדיר רגליים מהתחום. הצטמצמותו של השוק השפיעה באופן שלילי גם על סוגה זו: אם בשנות ה-90 פנזין ישראלי מצליח מכר מאות ואלפי עותקים, כיום פנזינאים מדפיסים מראש במספרים שלעתים קרובות אינם עולים על מאה או מאתיים עותקים, ולעתים קרובות מפסיקים את מאמצי ההפצה עוד לפני שהמלאי הזה אוזל.
מתוך "ואגינה קטלנית" מאת דדידובי – קומיקס שראה אור כחוברת זירוקס בתפוצה מצומצמת, נדפס שוב בגיליון 2 של "הקורמורן" וכעבור שנים יצא בגרסה מורחבת של 70 עמודים
מהבאסטה לבוטיק
המציאות מלמדת שפורמטים וחומרים שעבר זמנם חוזרים לעולם כמותרות, ארוזים בצלופן העכור של הנוסטלגיה. זה קרה לתקליטי הוויניל, לטכניקות דפוס מסורתיות, לפילם ואפילו לקלטות שמע. במשקפיים אלו ראוי אפוא לבחון גם פריחות רגעיות המניצות מפעם לפעם בתחום התקשורת העצמאית המודפסת, שלא תיעלם כליל מהעולם כל עוד יהיה קיים בו המכשור המאפשר להפיק אותה. למי שבאמת לא יכולים בלי זה, זה תמיד יימצא. אלא שזה לא יהיה אותו בעל חיים: מה שפעם ביקש לכבוש את העולם מלמטה, דרך כמה שיותר ידיים, ממַצֵּב את עצמו בשנים האחרונות, ובאופן פרדוקסלי, כפריט אופנתי שכוחו בחד-פעמיותו, באוטיזם שלו – בחולשתו – ובעובדה שעצם קיומו מעורר הרמת גבה. ומתישהו גם זה ייעלם. ביום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס יימצאו בוודאי כמה פנזינאים קשישים שימצאו סיבה לקונן.
אף שקשה להגדיר פנזין כסוג של אמצעי תקשורת, האינסטינקט הבסיסי הוא להשליך את הפנזינאים מוכי הנוסטלגיה בפינה אחת עם ותיקי העיתונות המודפסת, עם צלמים שנשבעו אמונים למפלצות המתכת מוזנות הסלילים שלהם ורדיופילים אחוזי געגועים לתסכיתים ולשידורים ישירים ממשחקי כדורגל. כולם כאחד ינסו להסביר שיש משהו בפורמט הישן שאי-אפשר לשחזר באמצעים החדשניים שמספק ההווה, וכמובן – יהיה משהו בדבריהם. אלא שגם בברית מילה באמצעות אבן צור יש דבר מה שקשה לשחזר באמצעות איזמל מבהיק ואלכוהול רפואי.
המאמר, שנכתב בשנת 2011, התפרסם במקור בספר "*הערה", שליווה את אירוע "הערה 12", שהתקיים ב-7.6.2014 בבית הנסן, ירושלים.
הוא מופיע כעת ב״הערה – אמנות אוונגרד בירושלים״, בעריכת קבוצת סלה-מנקה ורונן אידלמן
הכותב הוא חבר מערכת כתב-העת המקוון "העין השביעית" וממקימי ארכיון הפנזינים הישראלי
The post היום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס appeared first on הכל שקרים.
"אל תתבלבלו – אנחנו צודקים ומתקדמים, ולא חלשים ומסכנים". ליאור שליין חושף את הפער בין איך שמציגים את מבצע "צוק איתן" לציבור הישראלי לבין איך שמציגים אותו באנגלית לתקשורת הבינלאומית.
The post אל תתבלבלו appeared first on הכל שקרים.
"התערבנו עם חברים שנוכל להגיע לרצועת עזה… זה מה שיצא". תחת הכיתוב זה הועלה סרטון לערוץ יו-טיוב של ערן ורד, המתעד חדירה של אזרחים ישראלים לשטח רצועת עזה. בתחילת הסרטון, שצולם באמצעות מצלמה שהוצבה על לוח המחוונים של המכונית, מופיע הכיתוב "מתקרבים לרצועה", ואחריו נראה הרכב מגיע למסוף קרני ונכנס לשטח הרצועה. בהמשך נראה טנק חולף על פני המכונית, ורק לקראת סוף הסרטון נראה כי הרכב נעצר לבדיקה על ידי חיילים.
The post איך להסתנן לתוך רצועת עזה? appeared first on הכל שקרים.
מתוך סטודיו – כתב עת לאמנות גליון 125
הטקסט הסיטואציוניסטי הראשון, שקראתי בסוף שנות ה- 80 כשהייתי בן 20, היה חוברת זעירה בשם Spectacular times שנושאה היה יחס סיטואציוניסטי לנושא זכויות החיות. הטקסט תפס אותי מיד, בכך שלא התייחס אך ורק לוויכוח הצר של בעד ונגד ניסויים בחיות וכד', אלא ניתח את המרחב הפסיכולוגי והתרבותי שמאפשר יחס מתעלל כלפי חיות שאינן אנושיות.
התכתבות עם קבוצות רדיקליות באירופה ובאמריקה וביקורים בחנויות ספרים אנרכיסטיות בלונדון, חשפו אותי ואת שותפי וחברי, פעילים בקבוצות כמו רעות (תנועת נוער שמאלנית יהודית-ערבית), ברית הנוער הקומוניסטי, נוער פציפיסטי, חפרפרת ומכתב השמיניסטים, לשאר החוברות של לארי לואו (Larry Law – מחבר החוברת על החיות) ולספרים של גי דיבור וראול ואנייגם. ההגות הסיטואציוניסטית היתה אחד הדבקים שאיחדו קבוצה של אנשים שמאסו בפעילות פוליטית הסתדרותית, על פי הספר, צפויה, לא מחוברת לעולם הפנימי של הפרטים המעורבים בה. אנשים שהרגישו שהקפיטליזם שולט לא רק ביחסי יצור, אלא בעצם תפיסת המציאות. לא נעים.
הישות הסיטואציוניסטית המובהקת הישראלית הראשונה, היתה כתב עת סהרורי, אלים וטבלואידי בשם הכל שקרים. הוא הושפע בעיקר מהטקטיקה הסיטואציוניסטית של הירחון האנרכיסטי הבריטי קלאס וור (מלחמת מעמדות) שריתך את הסגנון הצהוב, העממי, הזול והגס של הסאן הלונדוני, לתכנים קיצוניים וסמי-טרוריסטיים.
הכל שקרים הראשון יצא במהלך מלחמת המפרץ וקרא, בעמוד השער, להתנתקות משידורי ההרגעה של נחמן שי. כותרת המשנה שליוותה את הלוגו של העיתון, בארבעת גיליונותיו, היתה "זה לא ניסיון להיות אהוב". מטרת העיתון היתה הפוכה לחלוטין ממטרה של כל עיתון פוליטי שקדם לו: במקום ההכרח הדכאני להיות אחראי, מוטרד ועסוק במהי הדרך הנכונה להגיע לקהל יעד היפותטי זה או אחר, חברי מערכת הכל שקרים העלו לראש סדר העדיפויות את הנאותיהם האישיות. מטרת העיתון היתה פורקן פרוע של שנאה פוליטית ופנטזיות אלימות, מבלי לקחת בחשבון את האפשרות המתבקשת שמישהו יתייחס לתכנים כאל פרוגרמה פוליטית ממשית. לגיליון הראשון צורף פוסטר של פאנקיסט מקיא על קברו של מאיר כהנא. הבוטות הגסה הזו היתה אקט הכרחי של התנערות מכבלי השמאל האחראי, המתחסד: אנחנו שמאל, אבל אנחנו זועמים ושונאים, ונמאס לנו לברור את רגשותינו.
בגיליון השני הוצג הרפורמיזם הפרגמטי של השמאל כמי שהופך את הכלובים למרווחים יותר במקום לנסות לנתץ אותם. השמאל מתואר כמרכיב אינטגרלי בספקטקל הקפיטליסטי. הגיליון השלישי הציג על שערו את הקריאה "פרופיל 21 וטוב לי!". העמוד הראשון אחרי מאמר המערכת הוקדש כולו לתרגומים ורשימות ברוח הסיטואציוניזם. המושג "ספקטקל" תורגם שם ל"המחזה".הגיליון האחרון, שיצא בקיץ 1993, חגג בכותרת משנה "גיליון מס' 4 ועוד לא עצרו אותנו". יציאתו כבר היתה מקבילה לגל של פעילות רדיקלית, הופעות פאנק והקמת התנועה האנרכיסטית בתל אביב. בגיליון הופיעו שני כרוזים של "הבריגדה האנרכיסטית של הגליל העליון": "כל יום חג!", ו- "מסיזיפוס לקוקה קולה". "הבריגדה" היתה פרויקט של סנטיאגו ופדריקו גומז, אחים שגרו בקיבוץ להבות הבשן. הם היו, בהתאמה, הגיטריסט והסולן בלהקת הפאנק "נכי נאצה", ועורכי עיתון הפאנק האנרכיסטי נקרופיליה לנוער (פדריקו חבר כיום בהרכב "דיר יאסין"). פרסום נוסף, שהתחיל לצאת לאור על רקע ויכוחים סביב הצורך להוסיף רובד אחר לקללות של הכל שקרים, הוקדש לתרבות אלטרנטיבית, ונקרא, בהשאלה מביטאון חיילי צה"ל, "במחזה". העיתון תיעד פעילות של קבוצות שמאל קיצוני, הילל את המועדון שנוהל על ידי עורכיו, הגדה השמאלית, ?פרסם ביקורות מוזיקה. בגיליון השני, האחרון שיצא (מאי 1993), כתבתי רשימה על קולקטיב מוזיקלי אנרכיסטי מיסטי ופיקטיבי לחלוטין בשם "התנועה הצפונית", מיקמתי את הקולקטיב באיי שטלנד וצירפתי דיסקוגרפיה ורשימת מקורות. חודשים אחר כך הבהרתי לידיד שלא כדאי לו לנסוע לשטלנד, לא יהיה שם מי שיקבל אותו לתנועה.
מאז ועד היום ממשיכים להופיע מאמרים, תרגומים, ציטוטים והתייחסויות לדבור ולסיטואציוניסטים במגוון פרסומים, דיסקים ותקליטים של יוצאי וממשיכי התנועה האנרכיסטית של שנות ה- 90. ברוב המקרים ניתן להשיגם רק בהופעות פאנק.
The post גי, צאד ואני: סיטואציוניזם ורדיקלים ישראליים appeared first on הכל שקרים.
ישעיהו ליבוביץ מביע את דעתו על החלטת שרי מר"צ לתמוך בהחלטת ראש הממשלה יצחק רבין לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלמי בשנת 1992. אז, כמו היום.
The post "יש לפעמים אנשים אשר בשעת המבחן מתגלים כסמרטוטים" appeared first on הכל שקרים.
ב-24 ביולי 2014, שון הניטי, המנחה השמרני של רשת פוקס ניוז בארה"ב, קיים בתוכנית האירוח שלו דיון כביכול על מבצע "צוק איתן". עם זאת, הניטי לא איפשר לאורח יוסוף מונייר, מנכ"ל קרן חינוכית קהילתית הפועלת בקרב פלסטינים בשטחי הרשות, להביע את עמדותיו בדיון. הניטי זכה לשבחים רבים בישראל על אופן התנהלותו, אולם הקומיקאי והשחקן הבריטי ראסל בראנד ניתח באופן ביקורתי ומשעשע למדי את התנהגות של הניטי בתוכנית.
The post ראסל בראנד מפרק את שון הניטי appeared first on הכל שקרים.
על אחידותו הראשונית של הכאב האנושי. "צוק איתן" דרך עיניו של אוהד נווה.
אני מלא בזעם ובאבל. שבועות ארוכים של לחימה לא מקהים את חושיי אלא רק הולכים וחודרים מעבר לגדר ההפרדה של הנפש המותשת. הסבל כל כך רב, המחזות מערערים. עצוב כאן מאוד.
מאז שהכל התחיל, אני עורך כל יום מספר כתבות עטופות בעדינות כממתק, כך שלצופי מהדורות החדשות באיטליה ולילדיהם יהיה קל לבלוע את הסכסוך שלנו. היום לקחתי יום חופש ראשון. ההטיה הגדולה ביותר של סיקור העיתונות את המלחמה איננה הטיה פוליטית, היא ההטיה של רכות, התחשבות, הימנעות ממפגש ישיר וכואב עם אלימות ודם – הפיצוצים רחוקים, הנזקים נאמדים, הרקטות וההריסות נאספות. העורף חזק, הפצועים כבר לא מדממים והמתים תמיד נטמנים בכבוד.
מלחמה היא דבר מכוער. האסתטיקה שלה אירונית – מחביאה מעבר לכל ענן עשן אדיר הנישא ברוח, צחנה של מוות – מעבר לכל מסדר חיילים הנושאים תיבה עטופה בדגל, משפחה מפורקת. הכאב של העזתים גלוי וערום בפני המצלמות, הכאב שלנו בישראל יותר חבוי ומלוטש מבעד להטיית הרכות התקשורתית. אך אי-הסימטריה הזאת מול המצלמה אינה משקפת את אחידותו הראשונית של הכאב האנושי. ואילו ההדדיות הזו של הכאב של האנשים בשני העמים אינה מאזנת דבר. אין בה נחמה.
למול זאת, עודנה קיימת תקווה בסיסית שהעתיד ייטיב עמנו לאחר כל זה, שהאיום יחלוף, שנשכיל להתייצב באמצעות שיח עם שכנינו. שהכאב ישכך, שנפסיק להרוג ולהיהרג, שנחזור לחיות את חיינו. "אני נאחז בתקווה הזאת ומשמר אותה בי, מפני שאני לא יכול להרשות לעצמי את המותרות והפינוק שיש בייאוש: ההשלמה עם הייאוש היא בעצם הודאה בכך שנוצחנו. לא בשדה הקרב נוצחנו, אלא כבני אדם. ואנחנו כאן אומרים: המצב נואש מכדי להשאיר אותו לַמיוֹאשים."
גורמים מדיניים בישראל מאותתים ביממה האחרונה כי מבצע צוק איתן מתקרב לסיומו, ובמשרד הביטחון כבר מתחילים להיערך לקראת המבצע הבא.
בתדריך לכתבים שקיים בקריה בתל אביב, הודיע שר הבטחון, משה בוגי יעלון, כי לאחר סיום המבצע תוכרז תחרות בהשתתפות כל תלמידי בית הספר בארץ לבחירת שמו של המבצע הבא של צה"ל ברצועת עזה.
"המטרה שלנו היא להגביר את המעורבות של בני הנוער – כי הם חיילי המחר", אמר יעלון. "בפעם הבאה שנאלץ להפעיל את זרועות השריון והאוויר של צה"ל כדי להשמיד מנהרות טרור, מתחמי שיגור רקטות ובתי חולים בעזה – וזה יקרה כנראה בסביבות חנוכה – נשמח אם יהיה נער בבית ספר כלשהו בישראל שיוכל לומר: 'אני בחרתי את שם המבצע הזה'."
חבילה ששלח ילד מרעננה לחיילי צה"ל בעזה
לאורך השנים, התהדר צה"ל בשמות מבצעים מעוררי השראה כמו "ענבי זעם", "כדור הרעם" (שמו הצה"לי של מבצע אנטבה), "גשמי קיץ", "עמוד ענן", ועכשיו "צוק איתן". בפגישה עם כתבים הביע השר יעלון תקווה כי צה"ל ישמור גם בעתיד על מוכנות גבוהה בחזית פיתוח שמות המבצעים.
"למרות הקיצוצים בתקציב הבטחון, אני בטוח שנצליח למצוא שם שמשקף את הנחישות של צה"ל, אבל גם שיישמע כמו שם של שובר קופות הוליוודי", הוסיף שר הבטחון.
The post אחרי צוק איתן: תלמידי בית ספר יבחרו את שם המבצע הבא בעזה appeared first on הכל שקרים.
הפעילה הפוליטית, סופרת ופילוסופית אנג'לה דיוויס, אחת ממובילות תרבות הנגד הרדיקלית בארה"ב בשנות ה-60, נעצרה למשך כשנה וחצי בתחילת שנות ה-70 על בסיס האשמות שווא, וסבלה מרדיפה פוליטית מצד הרשויות. קטע מתוך הסרט התיעודי "The Black Power Mixtape 1967-1975".
The post אנג'לה דיוויס על המהות של מאבק מהפכני appeared first on הכל שקרים.
מטיף הטלוויזיה הנוצרי פול קראוץ', מייסד רשת הטלוויזיה הנוצרית הגדולה בעולם, חשף בשנת 1982 כי אם משמיעים לאחור את השיר Stairway to Heaven של להקת הרוק לד זפלין, מגלים שמושתלים בו מסרים המצדדים בפולחן השטן.
כך למשל, אם משמיעים לאחור את שורת השיר "If there's a bustle in your hedgerow", ניתן לשמוע את המילים "Here's to my sweet Satan", וכשמנגנים לאחור את השורה "and it makes me wonder" שומעים את המילים "no escaping it".
אולם כעת מתברר כי גם קראוץ' עצמו שתל מסרים סמויים בעת שהשמיע לאחור את שירם המפורסם של לד זפלין בתוכנית הטלוויזיה שלו בשנות ה-80. אם שומעים לאחור את הקלטת דבריו של קראוץ' בתוכנית, ניתן לשמוע אותו בבירור אומר דברי כפירה כמו "שיקרו להם דרך שרה (אמנו)" – "Yes, you see our mystery here… they'd been lied to though Sarah" – שאותו ניתן לשמוע 1:12 מתחילת הסרטון, או משפט סתום כמו "they all wanted us in the Alps", שאותו ניתן 0:23 מתחילת הסרטון.
ויש גם נקודות אור: בהשמעה לאחור של ההשמעה לאחור, השיר של לד זפלין נשמע רגיל.
The post מה קורה כשמשמיעים לאחור הקלטה של מי שהשמיע לאחור את Stairway to Heaven? appeared first on הכל שקרים.
