"הימנעות", סרט אנימציה קצר על איך סמארטפונים, טלוויזיה, משחקי מחשב ומחשבים בכלל, גורמים לבני אדם להתנתק זה מזה ומהעולם. סרט הגמר של אריקה רוטברג בלימודי עיצוב במכון הטכנולוגי חולון.
"בגדול, הסרט עוסק בהדחקות וניתוק רגשי", סיפרה רוטברג לבלוג שוליית הקוסם. "הנושא הזה מעסיק אותי כבר הרבה זמן, גם ברמה האישית, וגם גם ברמה הכללית, כתופעה אנושית. היכולת להתנתק עונה על צורך אנושי פסיכולוגי מאוד טבעי, שגם היה קיים תמיד, אבל אם פעם זה הסתכם בלחלום בהקיץ או לקרוא ספר מידי פעם, היום מן הסתם הדברים קצת השתנו ויש סביבנו המון הסחות דעת ואפשרויות לבריחה מהמציאות אל עולמות שהם שטוחים וקלים יותר לעיכול".
רוטברג ציינה גם כי חלק מהסצנות מבוססות על מקומות אמיתיים כדי "לערבב פנימה קצת מציאות".
הפעם במהדורת החדשות האנרכיסטית "זה סוף העולם, ואני מרגיש מצוין": למה הגיע הזמן להרוג את אריאל שרון, מהומות בפריז למען עזה, ארגון זכויות בעלי החיים הגדול בעולם (PETA) מציע לתושבי דטרויט העניים שנותקו ממים לשלם את חשבונות המים שלהם אם הם יהפכו לטבעונים למשך חודש, איך 15 פאנקיסטים הצליחו להגן במשך 12 שעות על סקווט פיצרייה אנרכיה באוסטריה מול מתקפה של 1,700 שוטרים, רכב משוריין ומסוק, ועוד.
לצפייה במהדורות נוספות של "זה סוף העולם, ואני מרגיש מצוין".
מבצע צוק איתן דרך עיניו של אוהד אמסלם, בן 11, תלמיד כיתה ו' משדרות. קומיקס שצייר אמסלם במסגרת סדנת קומיקס לילדים בשדרות שערך קולקטיב המבול. "היו לנו חששות שברגע שניתן לילדים ביטוי, אז בטח יצופו כל מיני רעלים", נכתב בעמוד הפייסבוק של המבול, "אבל בסופו של דבר, גילינו שההפך הגמור הוא הנכון".
מתיחה בסגנון צה"ל: תחת הכותרת "חיילים ישראלים משתעשעים עם פלסטיני", הועלה לרשת סרטון בו נראה חייל מתקשר למלון ברצועת עזה ומבקש להזמין 20 חדרים עבור חברי ארגון "הקש בגג" – שמו של הנוהל הצה"לי לפיו נורה טיל אל גג בית, כדקה לפני שנורה לבית טיל שמחריב אותו.
חייל: "אני רוצה להזמין 20 חדרים עבור ארגון הקש בגג". איש קבלה של המלון: "הקש בגג?" חייל: "כן. לפני שנגיע נשלח לכם מתנה קטנה, ואחרי דקה נשלח לכם מתנה גדולה!".
מרדף משטרתי מהסרטים התרחש בבלרוס ב-27 ביולי 2014, לאחר שנהג משאית סמיטריילר עמוסה בכלי רכב חדשים, החליט להפוך את עבודתו המשעממת למשחק GTA.
מצויד בבקבוק וודקה, התעלם הנהג בעקביות מחוקי התנועה תוך שנהיגתו הפוחזת גורמת למספר תאונות. הוא גם לא נענה לקריאות של ניידת משטרה לעצור, וכך החל מרדף שנמשך לא פחות מ-150 קילומטרים, בו היו מעורבים עשרות שוטרים וניידות משטרה, ואשר במהלכו נורו לעבר המשאית 80 יריות.
בסופו של דבר נעצרה המשאית לאחר שכל צמיגיה למעט שניים התפוצצו ומיכל הדלק התרוקן לאחר שנוקב בכדורים. הנהג היה שיכור כלוט.
אתר ויקיפדיה סירב לבקשות חוזרות ונשנות מצד צלם טבע להסיר את אחד מצילומיו ממאגר התמונות החופשיות העולמי ויקישיתוף (ויקימדיה קומונס), בטענה כי הצלם אינו מחזיק בזכויות יוצרים של הצילום מכיוון שמי שלחץ על כפתור צמצם המצלמה היה קוף, ולא הוא, ולכן בעל זכויות היוצרים הוא הקוף.
צלם הטבע הבריטי דיוויד סלייטר ביקר בפארק לאומי באינדונזיה בשנת 2011 במטרה לצלם קופי מקק. בעת שהותו בפארק השאיר סלייטר את המצלמה שלו על חצובה ללא השגחה למספר דקות. קבוצה של קופי מקק שחורים החלו לשחק בציוד הצילום, וקופה סקרנית במיוחד, שהוקסמה מהשתקפותה בעדשת המצלמה, לחצה על כפתור המצלמה מאות פעמים.
התוצאה היתה סדרת צילומים מדהימה, שכללה בעיקר דיוקנאות עצמיים של הקופה השובבה. צילום אחד, בו נראית הקופה כשחיוך רחב על פניה, פורסם בעיתונים ברחבי תבל ובזכותו זכה סלייטר לתהילת עולם.
כעת טוען הצלם כי החלטת ויקיפדיה לכלול את הצילום המפורסם באוסף של מיליוני צילומים שנמצאים בנחלת הכלל, עלולה לפגוע בהכנסותיו מכיוון שכל אחד יכול לפרסם את הצילום בחינם, מבלי לשלם לו תמלוגים. "אם הקופה צילמה את הצילום, היא בעלת הזכויות עליו, ולא אני, זה הטיעון הבסיסי שלהם. מה שהם לא מבינים זה שבית משפט צריך לפסוק בעניין", אמר סלייטר לעיתון הבריטי "טלגרף".
"כיום אנו מודיעים בשמחה על הקמתה של חוות השחרור הראשונה של תנועת 269Life וחוות המקלט הראשונה בישראל. החלום הפך למציאות, וכעת נוכל לתת קול אמיתי לבעלי החיים, כשכל המבקרים בחווה ייווכחו שלחיי ההתעללות והניצול הנכפים עליהם בתעשיות השונות יש אלטרנטיבה פשוטה", נאמר בהודעה על הקמת החווה.
בתנועה מעריכים כי כבר בשנה הקרובה ישוקמו בחווה 500 תרנגולות, 20 עזים, 50 ארנבות, 200 עכברים וחולדות, 10 ברווזים, 10 כבשים, שתי פרות, חמישה אווזים ו-40 תרנגולי הודו.
תנועת Free 269 הוקמה באוקטובר 2012, אבל הרעיון שהוביל להקמתה נולד חמישה חודשים קודם לכן, עם הולדתו של עגל 269 באחת מרפתות מרכז הארץ. התנועה שואבת את שמה ממספרו של העגל שחולץ בקיץ 2013 מהרפת בה נכלא זמן קצר בטרם היה אמור להישלח לשחיטה.
לפני משהו כמו שבע מיליון שנים התפצל הקוף שהפך לבן אדם מאביו הקדמון. משהו כמו חמש מיליון שנים אחר כך, התפצלו מאותו אב שני ילדים נוספים – קופי השימפנזה וקופי הבונובו, הקרויים גם שימפנזה ננסית. לשלושת האחים הללו, אגב, DNA זהה כמעט לחלוטין, והם חולקים 99 אחוזי זהות גנטית. השימפנזים, שהתפזרו בכל רחבי אפריקה, נחשבים לבן האלים והאגרסיבי מהשלושה. הם טריטוריאליים מאד, הורגים זה את זה כאשר משפחה אחת חוצה בטעות את שטחה של משפחה אחרת, וגם בקרבות על הנקבות, אותן מותר רק לזכר המנהיג לזווג. חוקרי גנטיקה נוטים להשליך את התנהגותם האלימה של הקופים הללו לנטייה האנושית למלחמה ולאלימות. בכל זאת, אחים.
למרות שאולי כך נדמה, לא את הכול קיבלנו מהשימפנזים. האח השלישי, הבונובו, יכול ללמד את כולנו שעור מאלף באנושיות. הוא חי ביערות הגשם של קונגו ומשמש דוגמא ומופת להרמוניה, אהבה ושלום.
עושים אהבה, לא מלחמה
בשטח מרוחק, עמוק בתוך יערות הגשם של קונגו, חיים במשך מילוני שנים קופי הבונובו. שטח המחייה שלהם, התחום על ידי ארבעה נהרות גדולים, שמר עליהם מאויבים וגרם לכך שלא התפזרו למקומות אחרים. זו ככל הנראה גם הסיבה להישרדותם, מפני שכפי שתבינו בהמשך, סגנון החיים של הקופים הללו לא היה משאיר להם סיכוי גדול מול אחיהם השימפנזים או טורפים אחרים.
העדות הראשונה להימצאותם של הבונובו נרשמה ב-1929, כאשר חוקר גרמני זיהה גולגולת של אחד מהם, שהגיעה לבלגיה מקונגו. אותה גולגולת זוהתה כשייכת לקוף שאינו בדיוק שימפנזה, אולם עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, לא נחקר אותו זן חדש ברצינות והיה כמעט בלתי ידוע. כאשר החלו מדענים מאוניברסיטאות שונות בעולם לגלות בו התעניינות, התגלו להם בעלי חיים הביישנים כשהם מתחבאים בצמרות העצים, ועולם המחקר נחשף להתנהגות מופלאה שלא ציפה לה.
כשאמרו ילדי הפרחים של הסיקטיז את המשפט "Make love not war", הם לא חשבו שהיה מי שפירש אותו, הרבה לפניהם, הלכה למעשה. הדבר המופלא ביותר בהתנהגותם של קופי הבונובו הוא הדרך שבה הם פותרים סכסוכים. איך? הם עושים סקס. הסקס ידוע כמשחרר לחצים וגורם לרגיעה, ובכל פעם שהרוחות מתלהטות בקרב קופי הבונובו, הם נרגעים בעזרתו. כולם עושים סקס עם כולם, והאורגיה המטורפת הזו הופכת אותם לבעלי חיים נינוחים מאד. ל"רעתם" ייאמר שהסקס הוא כל כך שגרתי בחייהם, שלא תמיד הם מקדישים לו את הזמן הראוי. פעמים רבות מספיקות להם גם עשר שניות.
בהמשך ישיר ליחסי המין המרובים, נותר בקהילת הבונובו מצב שבו בלתי אפשרי כמעט לקבוע מי הוא אביו של גור שנולד. לא שזה חשוב כל כך, כי מי שמנהיגות את הקהילה הן הנקבות. חוקרים מעריכים כי לפני כמה מיליוני שנים עשו הנקבות "מרד", וזכו בשליטה בקהילה, מה שמנוגד לחלוטין לשימפנזים למשל, החיים בחברה פטריארכאלית מאוד, כשהזכרים שולטים ביד רמה ואלימה. גם אנחנו לא מאד רחוקים מהמצב הזה, נכון?
חוזקן של הנקבות לא מתבטאת בכוח, אלא דווקא ברכות ובחמלה. הן יולדות רק פעם בחמש שנים, והגורים קשורים אליהן מאד. הם יונקים משדייה של האם עד גיל חמש לערך, ומי שמתייתם מאימו סובל בדרך כלל מנידוי חברתי. במקרים כאלה מאמצת אותו נקבה אחרת, או שהוא מוצא את מותו כתוצאה מבדידות ומדיכאון. קראתם נכון, קופי הבונובו אינם יכולים לחיות ללא אהבה.
גם בינם לבין עצמם קיימת אצל הקופים הללו אהבה גדולה מאוד. בעוד השימפנזים הורגים שימפנזים אחרים אם הם עוברים בשטחם או מאיימים עליהם, אצל הבונובו ישנם מפגשי "קהילה", בעיקר בקרב הנקבות שנוהגות להיפגש לאכול יחד. מקרה שמעיד על רגישותם של קופי הבונובו התרחש לפני מספר שנים בגן חיות באנגליה, שם מצא קוף בונובו כלוא ציפור פצועה. אותו קוף ערסל את הציפור, על לנקודה הגבוהה ביותר בכלוב שלו, ושחרר אותה תוך שהוא פורש את כנפיה.
הלוואי שתהיו יותר בונובו משימפנזים
אבל לא הכול ורוד בממלכת הבונובו. אם בשנות ה-70 ספרו החוקרים ביערות קונגו כ-50 אלף פרטים, היום עומד מספרם על 10,000 בלבד, ורובם חיים בשמורות מוגנות, ולא בטבע. מי שכמעט וגרמה להכחדתו של הזן המופלא הזה הייתה מלחמת האזרחים שפרצה בקונגו בשנת 1994, ונמשכה כמעט עשור. המלחמה פגעה ביערות הגשם העתיקים פגיעה אנושה. רבים מאזרחי קונגו ברחו ליער, כשהם משמידים חלקים גדולים ממנו וצדים חיות למאכל כדי לא למות ברעב. קופי הבונובו שילמו במלחמה הזו מחיר כבד ביותר, ורק בשנים האחרונות הם מתחלים להשתקם שוב.
מי שזכה לפגוש בקופים הללו פנים אל פנים הוא במאי הקולנוע יואב שמיר, שצילם אותם עבור סרטו הדוקומנטרי (המועמד השנה לפרס אופיר) "10% – מה הופך אדם לגיבור". "הסרט שואל האם ניתן לזהות תכונות מסוימות, רקע מסוים, או כל גורם אחר שיהיה משותף לגיבורים מסוגים שונים", מסביר שמיר. "כיוצר סרטים רציני הבנתי שאני צריך לפנות למקורות הקדומים ביותר שלנו, וכיוון שאני מאמין באבולוציה, אמונה שאינה מובנת מאליה בזמנים אלו, החלטתי לחפש את התשובה באבות הקדומים שלנו – קופי האדם".
צילמת גם שימפנזים וגם בונובו, מה ההבדלים שראית ביניהם? "השימפנזים היו טריטוריאליים, אגרסיביים, רכושנים ואלימים. הסתבר לי שרק המנהיג – זכר האלפא – זוכה להעמיד צאצאים, מה שמבטיח ששלטון החזקים ממשיך להתקיים ואין מקום לחלשים בחברה הזו. שאלתי את יוג'ין, הזאולוג שניהל את השמורה מה יקרה לי אם אכנס לתוך הטריטוריה שלהם והוא הבטיח לי מוות ודאי. כשניסיתי להתיידד עם המנהיג, מעבר לגדר כמובן, הוא זרק על המצלמה אבן ששברה את העדשה. עם הבונובו, לעומת זאת, נוצר קשר חם ומפתיע, כמעט "אנושי". הם טיפסו עלינו, חיטטו בכיסינו, התרפקו עלינו ובחנו את המצלמה. זה לא אומר שהבונובו הם גורי חתלתול, אלו עדיין חיות פראיות בטבע ונהגנו איתם בזהירות, אבל אין ספק שזו הייתה חוויה שונה לגמרי מהמפגש שחווינו עם השימפנזים. המדריך המקומי שלנו בקונגו, בנואה, טען כי הם גיבורים וכי אנחנו צריכים ללמוד מהם".
לא רק שמיר והמדריך שלו בקונגו סבורים שיש הרבה מה ללמוד מהקופים הללו. לאחרונה התגלה גן המשותף לנו ולהם, וחסר אצל השימפנזים, מה שמעלה את ההשערה שאותו גן אחראי לתכונות החיוביות שלנו, או לאופי הנינוח ושוחר השלום שהמין האנושי מגלה לעתים רחוקות מדי.
ב-15 באוגוסט 2005 החלו צה"ל ומשטרת ישראל בפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה. ערב הנסיגה, הגיעו חברי מפלגת עלה ירוק לביקור הזדהות בגוש קטיף ובידם הצעה מקורית: לאפשר למתנחלים לעשן גראס בזמן ההתנתקות כדי להוריד את רמת המתח והאלימות.
"חברים, מתיישבים יקרים בגוש עזה, באנו להזדהות עם כאבכם, ולהציע לכם משהו טוב", אמר אוהד שם טוב, מזכ"ל המפלגה דאז, בעת הביקור בגוש קטיף שנערך תחת הסיסמה 'העם עם גוש חשיש'. "כולנו צריכים לעשן ביחד, גם אנחנו וגם הערבים", הספיק להוסיף בטרם גורש מהמקום על ידי המתנחלים.
מי היה מאמין שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יתגלם באופן כל כך חד ובהיר באלימות המשטרתית שהופעלה כלפי תושבי העיר פרגוסון בארה"ב שהתקוממו לאחר ששוטר ירה למוות בנער שחור לא חמוש.
שתי נקודות למחשבה.
הראשונה: טימותי פיץ', מפקד משטרת סנט לואיס שפרש לפני מספר חודשים לאחר חמש שנים בתפקיד ואשר נחשב למי שעיצב את רוחה של המשטרה המקומית, השתתף בשנת 2011 בסמינר שיטור בישראל, במסגרתו השתתף בתדריכים של בכירים במשטרת ישראל, צה"ל ומערכת הבטחון.
השנייה: תושביה המתקוממים של פרגוסון זכו לתמיכה ממפגינים אחרים שמכירים את הנושא מקרוב – פלסטינים מהגדה המערבית. פלסטינים רבים פנו לטוויטר כדי להביע סולידריות עם המהומות שפרצו בעיר, וצייצו עצות להתמודדות עם האמצעים לפיזורי הפגנות. בין הטיפים: לשטוף את הפנים במים ולא לשפשף את העיניים.
"סולידריות עם פרגוסון. זכרו לא לגעת בפנים לאחר שירו לעברכם גז מדמיע ושימו מים", צייצה בטוויטר מרים ברגותי, סטודנטית באוניברסיטת ביר זית שממוקמת צפונית לרמאללה, בתגובה לאלימות המשטרתית הקשה כלפי המפגינים בפרגוסון. "תדאגו תמיד לרוץ נגד כיוון הרוח ולהישאר רגועים לאחר גז מדמיע. הכאב יחלוף, אל תשפשפו את העיניים!", הוסיפה בציוץ אחר.
במקביל, דווח כי במהלך המחאות בפרגוסון נשמעו גם קריאות התומכות בעזה לאחר ימים ארוכים של מהומות וביזה ברחבי העיר.
זה מעגל קסמים מוכר ואכזרי. גבר עם זין קטן קונה כלב פיטבול (או אמסטף או כלב חזק אחר) כדי לבטא את האלימות והכוחנות שבו, הכלב האומלל הופך לתוקפני, ומחזק בכך את הסטיגמה לגבי גזעי כלבים "מסוכנים".
שנה לפני מותו, חזר המשורר מחמוד דרוויש לחיפה – העיר בה התחיל את דרכו הספרותית – כדי לקרוא משיריו לקהל. ראיון שנערך עמו לקראת הביקור בשנת 2007 שפורסם בעיתון "הארץ".
כמה הוא באמת מתרגש לקראת הביקור בחיפה? איך השפיעה עליו הידיעה ש-1,200 מתוך 1,450 הכרטיסים לאירוע שבו יקרא משיריו, ביום ראשון באודיטוריום חיפה על הכרמל, נחטפו בתוך יממה? האם החיבוק הזה מרגש את מחמוד דרוויש, שמתגורר בשנים האחרונות בעמאן ולפעמים גם ברמאללה?
"כשעברתי את גיל 50 למדתי לשלוט ברגשות שלי", אומר דרוויש. "אני נוסע לחיפה ללא ציפיות. יש לי מחסום על לבי. אולי ברגע המפגש עם הקהל יירדו לי כמה דמעות בלב. אני מצפה לחיבוק חם, אבל אני גם חושש שמא הקהל יתאכזב, כי אני לא מתכוון לקרוא הרבה שירים ישנים. לא הייתי רוצה להופיע כפטריוט ולא כגיבור או כסמל. אופיע כמשורר צנוע".
איך עושים מעבר מסמל האתוס הלאומי הפלסטיני למשורר צנוע?
"הסמל לא קיים בתודעה ואף לא בדמיון שלי. אני עושה מאמצים לשבור את התביעות של הסמל ולצאת מהאייקוניות הזאת. להרגיל אנשים להתייחס אלי כאדם שמבקש לפתח את השירה שלו ואת הטעם של קוראיו. בחיפה אהיה אמיתי. מה שאני. ואבחר שירים ברמה גבוהה".
למה אתה מזלזל בשיריך הישנים?
"כשסופר מצהיר שהספר הראשון שלו הכי טוב, זה רע. אני מתקדם ברציפות מספר לספר. עוד לא החלטתי מה אקרא לקהל. אני לא טיפש. לא אאכזב אותו. אני יודע שרבים רוצים לשמוע משהו ישן".
Image may be NSFW. Clik here to view.
פועל של מטאפורות
ביום שני בבוקר הוא הגיע לרמאללה מעמאן. הוא עוד לא יודע איך ייסע לחיפה, העיר שבה התחיל את דרכו הספרותית בשנות ה-60, יש אנשים רבים שמתנדבים להסיעו. בערב שמארגנת סיהאם דאוד, משוררת ועורכת כתב העת "משארף", בשיתוף חד"ש, דרוויש יישא דברים ויקרא כ-20 שירים. סמיר ג'ובראן ילווה אותו בנגינה על עוד והזמרת אמל מורקוס תנחה. דרוויש מקווה שמשרד הביטחון יאפשר לו לשהות בישראל כשבוע; היתר הכניסה שקיבל מעניק לו שהות של יומיים בלבד.
הראיון מתקיים במרכז התרבות על שם המחנך ח'ליל אל-סכאכיני ברמאללה, בניין מפואר ומטופח המכיל גלריה, אולם קולנוע וקונצרטים וגם משרד מרווח של דרוויש, שבו הוא עורך את כתב העת לשירה "אל-כרמל". הספרייה בחדרו עמוסה ספרים בערבית וביניהם גם כמה בעברית: מבחר שירים של "עיתון 77", "טבעת המיתוסים" מאת נעמה שפי (על פולמוס ואגנר בישראל), לצד חוברות "מטעם" שעורך יצחק לאור וגם "שירים באשדודית" של סמי שלום שטרית.
ב-1970 נסע דרוויש לחו"ל במשלחת קומוניסטית, ולא חזר. הוא נסע למצרים – אז ארץ אויב – ואחר כך הצטרף לאש"ף, וניהל את מרכז המחקר של הארגון בביירות. רק החתימה על הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף איפשרה את שובו לביקור בלי סכנה שייעצר. דרוויש רזה מתמיד, לבוש היטב, מסביר פנים. כמי שלפני שמונה שנים מת מוות קליני מסיבוכים בלב והוחזר לחיים, הוא נראה מצוין וצעיר מ-66 שנותיו.
"האם יש תקווה לעם הזה?" שאלתי ודרוויש, הפסימיסט הגדול, לא טרח אפילו לשאול לאיזה עם הכוונה. "אפילו שאין תקווה, חובה עלינו להמציא ולייצר תקווה", השיב. "בלא תקווה אנחנו אבודים. התקווה צריכה לנבוע מדברים פשוטים. מיפעת הטבע, מהיופי של החיים, מהשבריריות שלהם. אפשר מדי פעם לשכוח את הדברים החיוניים ולו כדי להשאיר את הנפש בריאה. קשה לדבר בימים אלה על תקווה. זה נראה כאילו אנחנו מתעלמים מההיסטוריה ומההווה. כאילו אנחנו מסתכלים על העתיד במנותק ממה שקורה כרגע, אבל כדי לחיות עלינו להמציא בכוח תקווה".
איך אתה עושה את זה?
"אני פועל של מטאפורות, לא פועל של סמלים. אני מאמין בכוחה של השירה, שמעניקה לי סיבות להסתכל קדימה ולזהות ניצוץ של אור. השירה יכולה להיות ממזרה. היא סלפנית ומסלפת. בכוחה להפוך את הבלתי ריאלי לריאלי, ואת הריאלי לדמיוני. בכוחה לבנות עולם מנוגד לעולם שבו אנו חיים. אני רואה בשירה תרופה רוחנית. אני יכול לצייר במלים מה שאני לא מוצא במציאות. זאת אשליה גדולה, אבל חיובית. אין לי שום כלי אחר למציאת משמעות לחיי או לחייו של העם שלי. בכוחי להעניק להם יופי באמצעות מלים ולתאר עולם יפה וגם להביע את המצב שלהם. פעם אמרתי שבניתי במלים מולדת לעם שלי ולעצמי".
כתבת פעם בשיר, "האדמה הזאת צרה על כולנו", והיום נדמה שתחושת הדיכאון וחוסר האונים עצומה מתמיד.
"המצב כיום הוא המצב הכי גרוע שאפשר היה לדמיין. הפלסטינים הם העם היחיד בעולם שמרגיש בבטחה שהיום טוב יותר מהצפוי לו בימי המחרת. המחר מבשר תמיד מצב גרוע יותר. כבר ב-93', ערב הסכם אוסלו, ידעתי שבהסכם לא טמונה שום הבטחה שנגיע לשלום אמיתי המבוסס על עצמאות לפלסטינים ולסיום הכיבוש הישראלי. למרות זאת הרגשתי שאנשים חוו תקווה. הם חשבו שאולי עדיף שלום רע על מלחמת מוצלחת. החלומות הללו הוליכו שולל. המצב כעת גרוע יותר. לפני אוסלו לא היו מחסומים, ההתנחלויות לא התפשטו כך ולפלסטינים היתה עבודה בישראל".
האם הנכונות לשלום היתה הדדית?
"הישראלים מתלוננים שהפלסטינים לא אוהבים אותם. זה עניין מצחיק. שלום נעשה בין מדינות ואינו מבוסס על אהבה. הסכם שלום אינו מסיבת כלולות. אני מבין את השנאה לישראלים. כל אדם נורמלי שונא לחיות תחת כיבוש. קודם עושים שלום ואחר כך בוחנים רגשות כמו אוהבים, לא אוהבים. לפעמים לאחר שעושים שלום לא אוהבים. אהבה היא עניין פרטי ואי אפשר לכפות אותה על הזולת.
"אני מאשים את הצד הישראלי שלא הביע נכונות לסיים את הכיבוש ברצועת עזה ובגדה המערבית. העם הפלסטיני לא מבקש לשחרר את פלסטין; הפלסטינים מבקשים לזכות בחיים נורמליים על שטח של 22 אחוזים ממה שהם חושבים למולדת שלהם. הפלסטינים הציעו להבדיל בין מולדת לבין מדינה והם הבינו את ההתפתחות ההיסטורית שהביאה למצב הנוכחי, שבו שני עמים חיים על אותה אדמה ובאותה ארץ. למרות הנכונות הזאת לא נותר על מה לדבר".
הזכרת את רצועת עזה. מה אתה חושב על המציאות החדשה שם?
"זה מצב טרגי. אווירה של מלחמת אזרחים. מה שקרה בין אנשי הפתח לאנשי החמאס בעזה הוא ביטוי של אופק סגור. אין מדינה פלסטינית ואין רשות פלסטינית ולוחמים שם איש ברעהו על אשליות. כל אחד רוצה לקחת את השלטון בידיים. הכל כאילו. כאילו יש מדינה, כאילו יש ממשלה, כאילו יש שר כזה או אחר, כאילו יש דגל וכאילו יש המנון. הרבה כאילו, אבל אין שום תוכן. אם וכאשר את שמה אנשים בבית סוהר, ורצועת עזה היא בית סוהר אחד גדול, והאסירים עניים ומחוסרי כל, מובטלים ומשוללי טיפול רפואי בסיסי – תקבלי אנשים חסרי תקווה. זה יוצר תחושה כאילו טבעית של אלימות פנימית. הם אינם יודעים במי להילחם, אז לוחמים בעצמם. לזה קוראים מלחמת אזרחים. מתפוצצים בתוך הלחצים הנפשיים והכלכליים והמדיניים".
עליית הפונדמנטליסטים של החמאס מפחידה אותך?
"זה לא מפחיד אותי מהבחינה הפוליטית. זה מפחיד מהבחינה התרבותית. הנטייה שלהם היא לכפות את עקרונותיהם על הכלל. הם מאמינים בדמוקרטיה חד-פעמית, וזאת רק כדי להגיע לקלפי ולשלטון. לכן הם אסון לדמוקרטיה. זו דמוקרטיה אנטי-דמוקרטית. אבל אי אפשר להתעלם מהחמאס ככוח פוליטי שיש לו תומכים בחברה הפלסטינית. כרגע, כשהדם חם והפצעים מדממים קשה לדבר על דיאלוג, אבל בסופו של דבר אם אנשי החמאס יתנצלו על מה שעשו בעזה ויתקנו את תוצאות המערכה בעזה יהיה אפשר לדבר על דיאלוג".
שוב אתם משחקים לידיה של ישראל שמפיקה תשואה לא קטנה מהמצב הזה.
"ישראל טענה כל השנים שאין עם מי לדבר, גם כשהיה עם מי לדבר. הישראלים לא רוצים לסגת לגבולות 67', לא רוצים לדבר על זכות השיבה ולא על פינוי התנחלויות ובטח לא על ירושלים, אז על מה לדבר? אנחנו במבוי סתום. אני לא רואה סוף למנהרה השחורה הזאת, כל עוד ישראל לא מוכנה להבדיל בין היסטוריה לבין אגדה. מדינות ערב מוכנות כיום להכיר בישראל ומתחננות שישראל תקבל את יוזמת השלום של הערבים, שמדברת על חזרה לגבולות 67' וכינונה של מדינה פלסטינית בתמורה לא רק להכרה מלאה במדינת ישראל, אלא גם ליחסי נורמליזציה מלאים. אז תגידי לי את, מי מחמיץ את ההזדמנות הזאת? תמיד אמרו שהפלסטינים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. מדוע ישראל מחקה את סרבנותם של הערבים?"
Image may be NSFW. Clik here to view.
האם נראה לך שתזכה בחייך לראות הסכם שלום בין שני העמים?
"אני לא מיואש. אני סבלני ואני מחכה למהפכה עמוקה בתודעה של הישראלים. הערבים מוכנים לקבל את ישראל החזקה והחמושה בנשק גרעיני ועליה רק לפתוח את שערי המבצר שלה ולעשות שלום. תפסיקו לדבר על הצעדים של הנביאים ועל מלחמות בלעם ועל קבר רחל, זאת המאה ה-21. נדרשת מהפכה תרבותית בקרב הפוליטיקאים בישראל, כדי שיבינו שאי אפשר לדרוש מהצעירים בישראל שיחכו למלחמה הבאה. הגלובליזציה משפיעה על הנוער, והצעירים רוצים לנסוע ולחיות ולבנות חיים מחוץ לצבא. אם קיים ייאוש גם בקרב הישראלים, זה סימן טוב. אולי הייאוש יביא ללחץ ציבורי על ההנהגה ליצור מצב חדש. את יודעת מה ההבדל בין גנרל לבין משורר? הגנרל סופר בשדה הקרב כמה מתים יש בצד של האויב, ואילו המשורר מונה כמה בני אדם חיים מתו בקרב הזה. אין איבה בין המתים. יש אויב אחד והוא המוות. המטאפורה ברורה. המתים בשני הצדדים כבר אינם אויבים".
יתכן שתשקול להתמסר לפעילות פוליטית, כמו שעשה למשל ואצלב האוול?
"האוול היה אולי נשיא מדינה טוב, אבל הוא לא מוגדר כסופר יוצא מן הכלל. אני כותב שירים הרבה יותר טוב מהעשייה הפוליטית שלי".
לא נפחיד את הקוראים
מה אתה מתכוון לומר באירוע בחיפה?
"אני רוצה לדבר על איך ירדתי מהכרמל ואיך אני עולה עכשיו, ואני שואל את עצמי מדוע ירדתי".
האם אתה מצטער על כך שעזבת ב-1970?
"לפעמים הזמן מניב חוכמה. ההיסטוריה לימדה אותי אירוניה מהי. תמיד אשאל את השאלה, האם אני מתחרט שעזבתי ב-70'. הגעתי למסקנה שהתשובה לא חשובה. אולי השאלה מדוע ירדתי מהכרמל חשובה יותר".
מדוע ירדת?
"כדי לחזור אחרי 37 שנה. זאת אומרת שלא ירדתי מהכרמל ב-70' ולא חזרתי ב-2007. הכל מטאפורה. אם אני כרגע כאן ברמאללה ובשבוע הבא אני על הכרמל וזוכר שלא הייתי שם כמעט ארבעים שנה, המעגל נסגר וכל הנסיעה הזאת שארכה שנים היתה מטאפורה. לא נפחיד את הקוראים. אני לא מתכוון לממש את זכות השיבה".
ולו היתה אפשרות שתחזור לגליל, לחיפה ולמשפחה?
"כעיתונאית שליוותה אותי אז, היית עדה לעוצמת הרגשות שלי כשבאתי לביקור ראשון ב-96' לאחר היעדרות של 26 שנה והייתי אמור לפגוש את אמיל חביבי לצורך צילומי סרט על חייו. התרגשתי וגם בכיתי ורציתי להישאר בישראל. אבל היום אני לא מוכן להחליף את תעודת הזהות הפלסטינית בזאת הישראלית. זה רק יביך אותי. קנה המידה הרלוונטי היום הוא מה עשיתי בשנים הללו. כתבתי יותר טוב, התקדמתי, התפתחתי והבאתי תועלת לעם שלי מבחינה ספרותית".
מה דעתך על הביקורת שהושמעה על העיתוי שבו בחרת לקרוא את שיריך בחיפה, בצל המשבר בשטחים ופרשת עזמי בשארה.
"אנחנו חיים, ואני לא יודע מה נכון ומה לא. כל הזמן שלנו והעיתוי שלנו לא לעניין. זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקר. הייתי ב-96' ונשאתי הספד בלוויה של חביבי והייתי ב-2000 וקראתי משירי בנצרת והייתי באירוע של בית הספר שבו למדתי בכפר יסיף. אני לא יכול להיות חלק מסכסוכים של מפלגה זו עם אחרת. אני אורח של כל הציבור הערבי בישראל ואיני מבדיל בין התנועה האיסלאמית, לבין חד"ש או בל"ד. אני המשורר של כולם. אני גם לא צריך לשכוח שיש לי הרבה שונאים בקרב משוררים וגם בקרב אלה החושבים את עצמם למשוררים. קנאה היא רגש אנושי, אבל כשהיא הופכת לשנאה זה דבר אחר. יש הרואים בי סכנה ספרותית, אבל אני מסתכל עליהם כעל ילדים שחייבים למרוד באב הרוחני שלהם. יש להם זכות להרוג אותי, אבל שיהרגו אותי ברמה גבוהה, כלומר בטקסט".
האם יש לך עדיין קשר עם אנשי רוח יהודים ישראלים?
"אני בקשר עם המשורר יצחק לאור ועם ההיסטוריון אמנון רז קרקוצקין. בעשרים השנים האחרונות אני קורא פחות עברית, אבל אני מתעניין בכמה סופרים ישראלים".
לפני כשבע שנים ניסה יוסי שריד, כשר החינוך, להכניס שירים שלך לתוכנית הלימודים בספרות וכתוצאה מכך איימו כמה ח"כים מהימין לפרק את הקואליציה. האם זה החמיא לך?
"זה לא מעניין אותי אם יכניסו או לא יכניסו את שירי לתוכנית לימודי הספרות. כשהיתה הצעת אי-אמון בממשלה אמרתי בלעג, איפה הגאווה הישראלית, איך אתם מסכימים להוריד ממשלה בגלל משורר פלסטיני כאשר יש לכם סיבות אחרות לעשות זאת. גם לא מעניין אותי אם מלמדים את שירי בבתי ספר ערביים. אני לא כל כך אוהב להיות בתוכניות לימודים, כי תלמידים שונאים בדרך כלל את הספרות כאשר היא נכפית עליהם".
הגלות נמצאת בכל מקום
כתבת בשיר "מי אני ללא גלות". כמי שהגלות היא מוקד שירתו, וכמי שאמר לא פעם שהוא נושא את הגלות בתוכו כבמזוודה, האם במשך השנים הרבות שנדדת מארץ לארץ למדת לחבק את הגלות?
"זו לא שאלה של חיבוק. הגלות כבשה אותי, אבל הפסקתי להתלונן ולקבול על הנטל שלה. הגלות נמצאת בכל מקום. עכשיו אני ברמאללה, וגם כאן אני נושא את הגלות שלי. אני לא חלק מהנוף ולא חלק מהמקום. הכרתי את רמאללה רק לפני כעשר שנים. אין לי כאן עבר ואין זיכרונות. אני נמצא פה כמיזוג של אזרח, פליט וגולה. היום היחס שלי למקום קל ושברירי. כל המקומות שווים עכשיו".
ואיפה הבית?
"אין לי בית. כל כך הרבה פעמים החלפתי ושיניתי בתים, שאין לי בית במובן העמוק של המלה. הבית הוא איפה שאני ישן וקורא וכותב, וזה יכול להיות בכל מקום. חייתי כבר ביותר מעשרים בתים ותמיד השארתי תרופה וספרים ובגדים ומכתבים. אני בורח".
בארכיון של סיהאם דאוד נמצאים מכתבים, כתבי יד ושירים שהשארת אחריך כשעזבת ב-1970.
"לא ידעתי שלא אחזור. חשבתי שאשתדל לא לשוב. זה לא שבחרתי בגולה בצורה חופשית. במשך עשר שנים היה אסור לי לעזוב את חיפה, מתוכן בשלוש שנים הייתי במעצר בית".
והיום?
"אין לי געגועים מיוחדים לבית מסוים. הרי בית זה לא רק החפצים שצברת. בית זה מקום והסביבה. אין לי בית. הכל דומה. רמאללה כמו עמאן וכמו פאריס. אולי בגלל שגדלתי על געגועים לא מתאים לי להתגעגע יותר, ואולי הרגשות שלי קהו, אולי הרציו ניצח את הרגשות והאירוניה התעצמה. אני לא אותו אדם".
לכן לא הקמת משפחה?
"החברים שלי מזכירים מדי פעם שהתחתנתי פעמיים, אבל אני לא זוכר את זה במובן העמוק של הדבר. אני לא מתחרט שאין לי ילד. אולי הוא לא היה יוצא מוצלח, אולי הוא היה גס".
על מה אתה כן מתחרט?
"שפירסמתי שירים בגיל מוקדם ושירים לא טובים. אני מתחרט שגרמתי נזק במלים שאמרתי לחבר, או שהייתי גס ובוטה. אולי לא הייתי נאמן לזיכרונות מסוימים, אבל לא פשעתי".
אתה אוהב את הבדידות שלך?
"מאוד. כשאני נאלץ לצאת לארוחת ערב אני מרגיש כמי שנגזר עליו עונש. בשנים האחרונות אני אוהב להיות לבד. יש לי צורך בבני אדם כשאני זקוק להם. תגידי אולי, זו אנוכיות, אבל יש לי חמישה-שישה חברים. זה הרבה. יש לי אלפי מכרים וזה לא עוזר".
מתי, אם בכלל, אתה חושב על הילדות שלך?
"עשיתי איתה חשבון בספר האחרון שכתבתי, 'בנוכחות ההיעדרות', ספר כאילו אוטוביוגרפי שראה אור בשנה שעברה – נאום פרידה כשאני עומד על סף קברי ומספיד את עצמי. אני הוא האחר שנמצא בקבר. בספר אני כותב את תולדות חיי, אך לא באופן כרונולוגי. פרוזה שירית. שם אני נוגע בילדות שלי באל-ברווה ובמעבר ללבנון והשהות בה כשנה. חשבתי שהיינו תיירים. חזרנו כמסתננים באופן לא חוקי ולקח הרבה זמן עד שקיבלנו תעודות זהות. כתבתי על לבנון ועל הגולה ועל הגעגועים ועל האהבות שלי, אבל בלי שמות".
פעם אמרת בראיון לכתב העת "חדרים" ששירה טובה היא ילדות שהחכימה.
"אף אחד לא הולך אל הילדות שלו ולא מחפש אותה. היא מציצה מדי פעם. אני לא מאלה שמתרפקים עליה. אני לא כל כך רומנטי ולא חולה מבחינה רגשית. כשאני נזכר בילדותי אני לא כל כך שמח. זאת לא היתה ילדות מאושרת. כשאני מדבר עליה מבלי להתכוון אני מדבר על משהו קולקטיווי, כי כל אחד – ולא רק אני – הלך בדרך הזאת ללבנון, או למחנה פליטים".
כתבת כמה שירים שנבעו מהילדות שלך. קשה לך לחזור אליהם היום? זה כולל את השיר על הקפה של אמא?
"את השיר הזה כתבתי בכלא מעשיהו ב-63'-64'. הוזמנתי לקרוא שירה באוניברסיטה העברית בירושלים וגרתי אז בחיפה. זאת היתה תקופת הממשל הצבאי, הגשתי בקשה לנסוע ולא ענו לי. נסעתי ברכבת – האם הרכבת הזאת עדיין קיימת? – ולמחרת הזמינו אותי לתחנת המשטרה בנצרת וגזרו עלי ארבעה חודשי מאסר על תנאי וחודשיים בכלא מעשיהו, ושם, על קופסת סיגריות אסקוט צהובה עם ציור של גמל כתבתי את השיר שהמלחין מרסל חביבה הלבנוני הפך אותו להמנון והוא נחשב לשיר הכי יפה שלי, ואקרא אותו בחיפה".
אתה מתכנן לבקר בכפר הולדתך?
"לא. כיום זה ישוב בשם יסעור. אני מעדיף לאגור את הזיכרונות שנותרו לי, של מרחבים פתוחים, שדות ומקשות אבטיחים, עצי זית ושקדים. אני זוכר את הסוס שהיה קשור לעץ התות בחצר ואיך עליתי עליו והועפתי למטה וחטפתי מכות מאמי. היא תמיד הרביצה לי, כי היא חשבה שאני שובב גדול. אני דווקא לא זוכר שהייתי שובב. אני זוכר את הפרפרים ואת התחושה הברורה שהכל פתוח. הכפר היה ממוקם על גבעה והכל היה פרוש למטה. יום אחד העירו אותי ואמרו שצריך לברוח. לא אמרו מלחמה ולא סכנה. הלכנו ברגל, אני ושלושת אחי, עד לבנון והצעיר היה פעוט ולא הפסיק לבכות כל הדרך".
שתי פגישת עם המוות
האם הכתיבה מחייבת אצלך ריטואל קבוע, או שהתגמשת עם השנים?
"אין תנאים, אבל יש הרגלים. התרגלתי לכתוב בשעות הבוקר בין עשר לשתים-עשרה. אני כותב ביד. אין לי מחשב ואני כותב רק בבית ואני נועל את הדלת, אפילו שאני לבד בדירה. לא מנתק טלפונים. אני לא כותב כל יום, אבל אני מכריח את עצמי לשבת כל יום ליד השולחן. אולי יש השראה, אולי אין השראה, אני לא יודע. אני לא כל כך מאמין בהשראה, אבל אם יש אז ראוי לחכות לה, שמא היא תבוא בזמן שאני לא פנוי. לפעמים הרעיונות הכי טובים באים במקומות לא כל כך נחמדים. בחדר השירותים, אולי במטוס ולפעמים ברכבת. בערבית אומרים 'בעטו של…' ואני חושב שלא כותבים ביד. הכישרון נמצא בתחת. יש לדעת איך לשבת. אם לא יודעים איך לשבת אז לא כותבים. נדרשת משמעת".
כמי שנחשב למין נסיך, אתה ישן טוב?
"אני ישן תשע שעות בלילה וללא נדודי שינה. אני יכול לישון מתי שאני רוצה. אומרים שאני מפונק. איפה כתבו את זה עלי? בעיתונות העברית. את אומרת שאני נחשב למין נסיך. נסיך זה מורם מעם. זה לא נכון. גם לא נכון שאני מתנשא. אני ביישן ויש אנשים המפרשים זאת כהתנשאות".
העובדה שנגעת במוות לפחות פעם אחת בחייך מעוררת חשש מהזקנה ומבגידת הגוף?
"פגשתי פעמיים את המוות. פעם ב-84' ופעם ב-98', אז מתתי קלינית וכבר החלו הכנות להלווייתי. ב-84' היה לי התקף לב בווינה. זאת היתה שינה עמוקה וקלה על ענן לבן עם אור בהיר. לא חשבתי שזה המוות. ריחפתי ושייטתי עד שהרגשתי כאב עז והכאב היה האות לכך שהחזירו אותי לחיים, ואמרו לי שמתתי לשתי דקות".
וב-98'?
"המוות היה תוקפני ואלים. זאת לא היתה שינה נעימה. היו לי סיוטים נוראיים. זה לא היה מוות, זאת היתה מלחמה כואבת. המוות עצמו לא כואב".
מה יחסך למוות כיום?
"אני מוכן לו. אני לא מחכה לו. אני לא אוהב לחכות. המוות הוא כמוני, לא אוהב לחכות. עשיתי איתו הסכם בפואמה 'ציור קיר' (הוצאת אנדלוס, 2006) והבהרתי לו שאני לא פנוי בשבילו עכשיו. יש לי מה לכתוב, יש לי מה לעשות. יש עבודה רבה ויש מלחמות בכל מקום ואין לך, המוות, שום עסק בשירה שאני כותב. זה לא עניינך. אבל בוא נקבע פגישה. תגיד לי מראש. אתכונן, אתלבש יפה וניפגש בבית קפה על שפת הים ונשתה כוס יין ואז תיקח אותי".
זה בשירה. ובחיים?
"אני לא פוחד ואני לא מתעסק במוות. אני מוכן לקבל אותו בזמן שיבוא, אבל שיהיה אמיץ ואביר ונסיים הכל במכה אחת. לא בשיטות כמו סרטן, מחלת לב או איידס. שלא יבוא כמו גנב. שייקח אותי בהינף".
מה עושה אותך קצת מאושר?
"יש פתגם בצרפתית שאם אחרי גיל חמישים אתה קם בבוקר ולא מרגיש כאב, משמע אתה מת. אני שמח כל יום לקום בבוקר. במובן הרחב יותר אני חושב שאושר זו המצאה לא כל כך מציאותית. אושר זה רגע. אושר זה פרפר. אני מרגיש מאושר כשאני מסיים עבודה".
יש הרגשה שאתה יותר מפויס מתמיד.
"זה אולי יישמע גס, אבל זאת האסתטיקה של הייאוש. אין לי אשליות. אני לא מצפה להרבה דברים ואז, אם דבר-מה מסתדר זה אושר גדול. יש גם הומור לצד הייאוש. אני אופסימיסט".
אתה מתגעגע אליו?
"המקום היה מלא יותר לו אמיל חביבי היה נוכח. הוא היה תופעת טבע. היה לו צחוק והיה לו הומור מיוחד ואני חושב שהוא לחם בייאוש באמצעות ההומור. הוא הוכרע בסוף. כולנו נוכרע, כולל המנצחים. יש לדעת איך להתנהג ברגע הניצחון ואיך לנהוג ברגע התבוסה. חברה שאינה יודעת תבוסה מהי, לא תהיה בשלה".
לא מזמן השלמת כתיבת ספר חדש, יומן אישי, האם אתה בעצם אוהב את עצמך?
"ממש לא. כשבאים אלי משוררים צעירים ואם וכאשר אני מסוגל לתת להם עצה, אני אומר להם, 'משורר שמתיישב לכתוב ולא מרגיש אפס מאופס, לא יתפתח ולא יזכה להכרה'. אני מרגיש שלא עשיתי כלום. זה מה שדוחף אותי לשפר את הכתיבה שלי ואת הסגנון ואת המטאפורה. אני מרגיש שאני אפס – וזה אומר שאני מאוד אוהב את עצמי. יש לי חבר שיודע שאני לא סובל לראות את עצמי מופיע בטלוויזיה. הוא אמר לי שזה נרקיסיזם הפוך. זה מה שאמר לי הממזר הזה".*
ספרי מחמוד דרוויש שיצאו לאור בעברית: "זכר לשכחה" (הוצאת שוקן, 1989); "ערש הנוכרייה" (בבל, 2000); "למה עזבת את הסוס לבדו" (אנדלוס, 2000); "מצב מצור" (אנדלוס, 2002); "ציור קיר" (אנדלוס, 2006).
זוכרים ששבוע שעבר הגיעו מפגיני הימין עם שלטי "עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד"? זוכרים את הדיבור על הטרלה לכאורה של איזה שמאלני מתוחכמ\ת? אז השבוע כנופיות אל יאהוד בחרו עבור תעמולת פשעי השנאה שלהם את הפוסטר שעיצב יוסי אבן קמה בשנת 2009 לפרויקט הגמר שלו בשנקר "מדינת יהודה". הפרויקט של יוסי מציג שפה ויזאלית למדינת ישראל של 2023 כתיאוקרטיה פאשיסטית בשם מדינת יהודה. הכנופיות מקדימות את החזון של יוסי בתשע שנים אבל נאמנות למקור! אפילו השאירו את הלוגו הנאו נאצי של מדינת יהודה ואת הטקסט שקורא "לערוק מצבא הכניעה" (אנטיפה תומכת בכל הסרבנים!) ולהצטרף להתנגדות. אל תפספסו את היתוש המחוץ. (זה אתם – סמולנים).
הנק זאנולי, גימלאי הולנדי בן 91, החזיר ליד ושם את אות חסידי אומות העולם שהוענק לו יחד עם אמו על שהסתירו והצילו ילד יהודי בן 12 במלחמת העולם השנייה.
זאנולי הסביר כי החזיר את האות למדינת ישראל משום שצה"ל הרג שישה מקרובי משפחתו, בני משפחת זיאדה ממחנה הפליטים אל-בורייג' ברצועת עזה, לאחר שכל בית המגורים שלהם קרס על יושביו בעקבות הפצצת חיל האוויר ב-20 ביולי 2014.
"בעבורי, להמשיך ולהחזיק בנסיבות אלו באות הכבוד שהעניקה לי מדינת ישראל, יהיה עלבון לזכרה של אמי האמיצה שסיכנה את חייה וחיי ילדיה במאבקה נגד דיכוי ולמען השמירה על חיי אדם, ובה בעת יהיה עלבון לאלו במשפחתי, ארבעה דורות לאחר מכן, שמדינת ישראל הרגה לא פחות משישה מקרוביהם בעזה", כתב זאנולי, עורך דין במקצועו, במכתב שצורף לאות ששוגר באמצעות שליח לשגרירות ישראל בהולנד.
"השבתי את המדליה שלי כי לא הסכמתי עם מה שמדינת ישראל עושה למשפחתי ולפלסטינים", סיפר זנולי בראיון לעיתון ניו יורק טיימס, והדגיש כי הצהרתו היא "נגד מדינת ישראל בלבד, לא נגד הישראלים. יהודים הם חברינו".
הנק זכה באות חסידי אומות העולם יחד עם אמו המנוחה, יוהאנה זאנולי-סמית, על שהסתירו והצילו בזמן הכיבוש הנאצי בהולנד את הילד היהודי אלחנן פינטו. לבקשת אמו יצא הנק יום אחד באביב 1943 לאמסטרדם וחזר עם פינטו, שהוריו נשלחו למחנות ריכוז שמהם לא שבו. הנסיעה ברכבת מאמסטרדם חזר לכפרם היתה מסוכנת במיוחד מכיוון שרדיפות היהודים היו אז בשיאן. "הנק זאנולי היה מודע היטב לסיכונים שבהסתרת צעיר יהודי בבית המשפחה, אך חש חובה מוסרית לעשות זאת", נכתב עליו בארכיון יד ושם, "אלחנן זכה לבית חם ואוהב עמם". לאחר ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית בשנת 1945, דודו של פינטו העביר אותו לבית יתומים יהודי, ובשנת 1951 הוא עלה לישראל.
הנק זאנולי (שני מימין) עם משפחתו בשנת 1942, שנה לפני שהציל את אלחנן פינטו
"אחותי איבדה את בעלה, שהוצא להורג בדיונות של האג בשל מעורבותו בהתנגדות לנאצים", כתב זנולי שמכתב ששיגר לשגרירות ישראל, "אחי איבד את ארוסתו היהודייה, שגורשה לבלי שוב. נוכח הרקע הזה, מזעזע וטראגי במיוחד שהיום, ארבעה דורות לאחר מכן, משפחתנו מתמודדת עם רצח קרובינו בעזה – רצח שבוצע על ידי מדינת ישראל".
